לפני שאהוד בנאי הוציא את אלבום הבכורה שלו עם הפליטים, הוא חלם להיות מוזיקאי דאב – סגנון שהתפתח מהרגאיי. "א יידישע ראסטהמאן", הסינגל הראשון שלו שהופיע חמש שנים לפני האלבום המכונן ההוא, סימן את הכיוון. הוא לא עורר די תשומת לב, ובנאי חבר בהמשך ליוסי אלפנט המנוח שהעמיד את יצירת המופת עם הפליטים שנשמעה אחרת לגמרי מהצליל המערסל המגיע מג'מייקה.
אין הרבה מוזיקאים כאן שחזרו כעבור שנים לאחד מאלבומי המפתח בקטלוג שלהם והקליטו אותו מחדש. גם בחו"ל אין הרבה דוגמאות כאלה. אבל עכשיו בנאי החליט בעזרת בנו הנלדר לחזור לערוצים המקוריים של שמונה מהשירים מ-1987, לפרקם ולעטוף אותם בבגד חדש תחת "פליטי הדאב".
הטקסטים שבנאי כתב אז ושעסקו בעיוורון למצוקת האנשים בעזה ("ערבב את הטיח") ולאפליה שממנה סבלו העולים מאתיופיה ("עבודה שחורה"), נותרו רלוונטיים, אך פה ושם הוא הוסיף לשירים הישנים בית שמתכתב עם הכאן והעכשיו. בנאי, שכתב אז על כאבים וחלומות (למשל, ב"זמנך עבר"), אמנם התבגר אבל לא התייאש ונותר זרקור של אמת וחמלה שכל מגזר יכול (וצריך) לשאוב ממנו תקווה. בבית הטרי של "עיר מקלט" הוא שר ש"על הכביש המתפתל מגבעתיים לירח/ יש תהום ממש ממול ואין גשר/ סורק תחנות, משתדל לא לאבד את הקשר/ אל מול החושך והאימה אני עדיין עומד/ אל מול תהום של שנאה אני כל כך חרד". ובשיר הסוגר, "מתחיל להתעורר", הוא מערבב בין צלילים של מסיבה לטקסטים מספרי קודש ועוטף את המאזין ב"באולטרה סאונד של רחמים".
ההפקה של הנדלר מעניקה לשירי האייטיז הרזים ההם מעטפת חמימה ומחבקת עם גרוב איטי ובס מדיטטיבי שמזמין הישענות לאחור, גם בלי להחזיק ביד חרוט נייר דק שבו מגולגל עשב ירוק. ההרכב הנהדר כאן – בין היתר, מיכאל אבגיל (תופים), אייל תלמודי (סקסופון), ספי ציזלינג (חצוצרה) וירון אוזנה (טרומבון) – מייצר חגיגה כיפית, אבל כזו שיש לה גם מצפון.
