כביכול, אתמול נחצה קו אדום במחאה נגד הממשלה. נכון שהפעם היא עטופה בסלוגנים של מחאה למען החטופים, אבל לכולם כבר ברור שזהו שחזור של מחאות עבר שתופסות טרמפ על משפחות חטופים. פעם זה המחאות בכיכר גורן, מחאות הדגלים השחורים, המחאה נגד הרפורמה, אפילו המחאה נגד הגז השתרברבה בשלב מסוים.
ולמה כביכול? כי האלימות שראינו אתמול לא חדשה. שיבוש חייהם של תושבי שכונת רחביה, הוא עניין שבשגרה כבר שנים. אם זו לא הצתה הרי שמדובר בהפרעה אחרת לסדר הציבורי: רעש בלתי פוסק המפריע לנהל חיים תקינים, ניסיון פריצה לבית ראש הממשלה, חסימת צירי תנועה ואמלול התושבים. אין חדש תחת השמש. מה שהיה שונה הפעם זו הסבלנות הציבורית.
אחרי 7 באוקטובר וההתגייסות הציבורית הנרחבת למלחמה בגוף ובנפש, לציבור אין את הפריבילגיה והמוכנות הנפשית למחאות מסוג זה. מספרן של משפחות השכול גדל, סוגיית החטופים מעסיקה את הישראלים באופן טבעי ובניגוד למה שחושבים המוחים, אלימות איננה כלי משכנע.
ההצתה ברחביה היא תוצר של הלבנת אלימות בידי דמויות ציבוריות מהמעלה הראשונה
הרעיון שאלימות יכולה לשכנע ציבור בצדקתו של ציבור אחר, חטפה מכה קשה עוד לפני הטבח. היה זה בתפילה שלא הייתה בכיכר דיזנגוף ביום כיפור. כבר אז החלה לחלחל ההבנה שדמוקרטיה כשיטה עובדת יותר טוב בקלפי וביכולת לגשר על פערים בין נבחרי ציבור בכנסת, מאשר במאבקים ציבוריים אלימים. שם, באותה כיכר, התחדדה התודעה הישראלית שכאוס ואלימות כשיטת עבודה סדורה הם אלה שקובעים את הטון של המחאה, שניסתה והאמינה שבזכות אותו טרור אזרחי הם יצליחו לשכנע את שאר הציבור בצדקתם.
היו מי שניסו להקטין את ההצתה אתמול בכך שהשוו אותה לאירועי הצתה ביו"ש. הם רטנו על כך שמי שמבקרים את השריפה הזו, עוצמים עיניים אל מול שריפת רכבים של ערבים. זה גלגול עיניים מיותר וצבוע. אירועי אלימות של יהודים כלפי ערבים (ויש מעטים כאלה) זוכים לטיפול משפטי, ביטחוני וממסדי. יש חטיבה שלמה בשב"כ שמיועדת לנושא הזה וכשיש אירועים כאלה הגינוי הוא נרחב.
אין דמיון בין המקרים. האירוע בירושלים הוא תוצר של הלבנת אלימות ארוכת שנים בידי דמויות ציבוריות מהמעלה הראשונה: רמטכ"לים לשעבר, אנשי מוסד לשעבר ואחרים שלקחו חלק במחאה האלימה נגד הרפורמה. היועמ"שית היא שאמרה ש"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי", ולמעשה התירה את האלימות. מפקד מחוז תל-אביב, למשל, זכה למחיאות כפיים כשהתהלך בציר תנועה מרכזי. ויש עוד הבדל: המחאות נגד הרפורמה ואלה שמגיעות מאותו אזור חיוג, הן למעשה הפעלת אלימות בידי אזרחים כנגד אזרחים שאין ביניהם סכסוך ביטחוני או לאומי. יש ביניהם חוסר הסכמה על הדרך. אלימות או דמוקרטיה, זו השאלה.
