שמי שלומי דמרי. אני בן 34, נשוי לנועה ואבא לשתי בנות קטנות – בת ארבע וחצי ובת שנתיים.
ב-7 באוקטובר הייתי בעוטף עם אמא שלי ובתי הגדולה. זה היה יום שבו החיים שלי ושל משפחתי השתנו לעד.
גיסי, הרבש"ץ של היישוב, נלחם במחבלים מחוץ למושב.
אחי, טל, היה נצור כמעט 16 שעות בממ"ד, כשבבית שלו – בסלון – מסתובבים מחבלים.
אחי, דן, שנמלט ממסיבת הנובה, לא שרד. הוא נרצח יחד עם חבריו בצומת ליד הבית.
אני הייתי זה שנאלץ למצוא את גופתו של דן, ירוי בתוך רכב, מוקף מחבלים ואזרחים הרוגים.
באותן שעות של כאוס ושל חוסר אונים – לקחתי החלטה קשה מכל: לשלוח את בתי הקטנה עם אחותי דרך השדות, רק כדי שיהיה לה סיכוי לשרוד.
זה היה הרגע שבו הבנתי שאין מי שנושא באחריות. לא הייתה הנהגה מתפקדת, לא היו כוחות מסודרים בשטח.
נשארנו לבד.
ואז, כבר ב-8 באוקטובר, הצטרפתי ליחידת המילואים שלי ונכנסנו ללחימה בנחל עוז.
יומיים אחר כך יצאתי מהחזית כדי לקבור את אחי, וחזרתי מיד ליחידה.
לא ישבתי שבעה, לא התאבלתי עם המשפחה שלי, לא חיבקתי את הבנות שלי –
כי הבנתי שאין מי שיעשה את העבודה במקומי.
מאז עברו חודשים ארוכים של לחימה בעזה. איבדנו חברים.
הקרבנו את המשפחות שלנו, הקרבנו קריירות, והקרבנו את הנפש שלנו.
ובכל פעם שקראו לנו – חזרנו.
אבל היום אני עומד פה כדי לומר לכם: זה לא יכול להימשך כך.
אנחנו, אנשי המילואים, נושאים על הגב את הביטחון של המדינה – כמעט לבד.
החוק עצמו מכיר בכך שיש לי אלף סיבות לא להגיע שוב.
ובכל זאת אני מגיע.
אבל לא נוכל להמשיך להחזיק את המדינה הזו לבד.
בזמן שחיילים קרביים חוזרים שוב ושוב לשירות,
בזמן שאמהות שכולות שולחות את הבנים האחרים שלהן לקרבי,
יש קבוצות שלמות באוכלוסייה שמוצאות דרכים להתחמק – בעידוד של פוליטיקאים.
יש מי שעסוקים בפטורים, בנסיעות ובפריבילגיות, בזמן שחיילים פצועים חוזרים שוב ושוב אל הלחימה.
אני רוצה לשאול אתכם – איזה עולם ערכים מעוות מאפשר מציאות כזאת?
איך זה הגיוני שבני נוער בריאים לא נושאים בנטל, אבל חיילים מותשים ממשיכים לעלות שוב ושוב על מדים?
כבוד יושב הראש, חברי הכנסת – זה הרגע שבו אתם צריכים לקחת אחריות.
לא עוד ועדות, לא עוד דיונים, לא עוד ספינים.
להיכנס לחדר עם נציגי המשרתים – ולא לצאת משם עד שיש פתרון הוגן ושוויוני.
אני אומר לכם בצורה הכי ברורה: אנחנו, אנשי המילואים, נמשיך להגיע כשיקראו לנו.
אבל אם השינוי הזה לא יקרה – הגוף, הנפש והמשפחות שלנו לא יחזיקו מעמד. ואז, לא יהיה מי שיגן על המדינה הזו.
ב-7 באוקטובר למדנו מה קורה כשאין מי שלוקח אחריות. אל תיתנו לזה לקרות שוב.
האחריות היא שלכם – לא לברוח ממנה, לא להחביא אותה מאחורי שיקולים פוליטיים, אלא להתמודד איתה כאן ועכשיו.
אני מבקש מכם – בשם החברים שלי שנלחמים לצידי, בשם המשפחות שלנו שמשלמות את המחיר, ובשם האחים שלי – אחד שנרצח ואחד ששרד בנס – אל תפקירו אותנו שוב.
תעשו את הדבר הנכון. תראו שהמדינה הזו שייכת לכולם, ושכולם נושאים באחריות להגן עליה.
ב-7 באוקטובר האזרחים, החיילים והמילואימניקים הם אלה שהצילו את העוטף, לא המדינה.
אסור שזה יחזור. אם אתם לא תעשו את השינוי – אנחנו נעשה אותו, גם כאן בכנסת.
רס"ר (במיל') דמרי הוא ממובילי תנועת "המילואימניקים"
יש מי שעסוקים בפטורים, בנסיעות ובפריבילגיות, בזמן שחיילים פצועים חוזרים שוב ושוב אל הלחימה. איך זה הגיוני שבני נוער בריאים לא נושאים בנטל, אבל חיילים מותשים ממשיכים לעלות שוב ושוב על מדים?
