פטור מדאוריתא / השרה אורית סטרוק, באותה אמפתיה שמאפיינת את דמותה הציבורית, שיחררה בישיבת הקבינט השבוע את הרמטכ"ל מכיבוש עזה בהתאם להנחיות הפסוק מספר דברים: "האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו". האמת היא שאלה חדשות טובות עבור המתנגדים להמשך המלחמה, שרואים בכיבוש עזה צעד מסוכן כמו שהוא חסר תוחלת ותועלת: ישנו קונצנזוס פרשני כי הפס המוענק ל"ירא ורך הלבב" מתייחס רק ל"מלחמת רשות" ולא ל"מלחמת מצווה", שמחייבת גם את הירא וגם את רך הלבב וגם את מי שבנה בית ולא חנך אותו, נטע כרם ולא חיללו ואף התארס אך לא התחתן. אם אפילו סטרוק טוענת שזה לא כזה הכרחי, למה שכל יתר ספקני כיבוש עזה יתווכחו איתה? אמנם לא פטור מדאורייתא, אבל גם פטור מדאוריתא זה משהו.
אגב, ישנו ויכוח מהי בדיוק ההגדרה של "ירא ורך הלבב" בהקשר הזה. רבי יוסי הגלילי, למשל, לא חשב שמדובר באימת המלחמה והחשש לצאת ממנה פצוע ומצולק, וזה במקרה הטוב שבו חוזרים משדה הקרב. הוא הסביר שהכוונה היא למי ש"מתיירא מן העבירות שבידו", כלומר שהסכנה נובעת לא רק מעצם מהותה של המלחמה, אלא מהחוב שהצטבר אצל הלוחם כלפי שמיים, והאפשרות שהוא ייסגר היכן שממילא המוות הוא לא אופציה זניחה.
מעניין כמה מחברי וחברות הקבינט מתייראים מהעבירות שבידיהם, לפני שהם מחלקים ציונים למוטיבציה של הרמטכ"ל (אגב, אותו רמטכ"ל שמרכבות גדעון שלו הפכו את בית-חאנון לאבק ואת חאן-יונס לאפר). בעצם, אולי עדיף לא לדעת את התשובה.
בלוז לרכי הלבב / דבריה של סטרוק הם גם הזדמנות לומר שאם אדם שמצלצל בכל פעמוני האזהרה לפני שמחריבים עוד מאות בתים הוא בבחינת "הירא ורך הלבב", טוב לה למדינה חפצת חיים שתתמלא בלבבות רכים כמו משי. הרבה יותר קל לסמוך עליהם שאם, ככלות הכל, הם החליטו שאין ברירה אלא להסתער בכל הכוח, הם לפחות עשו את זה אחרי שהבטן התהפכה והברכיים פקו והמוח הריץ את כל הפנים והשמות, אלה שנפלו ואלה שעדיין לא יודעים שהם הבאים בתור.
ובכלל, ככל שהשלטון הולך ומתכסה ברטוריקה יותר ויותר הרואית לכאורה ובמקביל מנציח עוולות ועיוותים שעולים בחייהם של אנשים אמיצים באמת, כך דווקא עולה קרנם של "היראים ורכי הלבב": הם לפחות מכירים בקונספט של מגבלות הכוח ולא רק דופקים בפראות על החזה; הם מבינים שיש גם מלחמות רשות ולא רק מלחמות מצווה; והם גם יודעים להסתכל למעלה ולשאול מה עדיף – להיות רך לבב או ללא לבב.
אגדה יפנית / אגב אומץ, בוודאי היה לא פשוט לשר הכלכלה לחזור לטוקיו, העיר שבה שהה ב-7 באוקטובר 2023. כמה תעצומות נפש ודאי נדרשו לו כדי לנסוע שוב הרחק מזרחה, אמנם חדור שליחות (אתם יודעים כמה סושיות יש שם?!) אך מלא דאגה, שמא הברק יכה שנית וילכוד את המיניסטר המשפיע מחוץ למרכז העניינים.
לא, לא קלה היא בדידותו של הנוסע המתמיד, האיש שדרכונו צבר מספיק חותמות כדי לשמוט את לסתו של ז'ול ורן ובכל זאת מכל הדילוגים האלה הוא לא מצליח להוריד מחיר של גרגיר אורז. ונותר רק לדמיין אותו גומע במלנכוליות את ארץ השמש העולה, ובראשו מרצדים מילותיו של אהוד מנור ז"ל והלחן של מתי כספי יבדל"א: "טוקיו גדולה, לא נגמרת". המשורר צדק כמובן ולכן אין מנוס: הוא חייב לארגן כבר עכשיו את הנסיעה הבאה.
איפה אחמד? / בשבוע שעבר תהה החתום מעלה, מה שלום אחמד מ"ערבב את הטיח" של אהוד בנאי, שהוציא גרסה חדשה של השיר במסגרת שחזור אלבום הבכורה המופתי של להקת הפליטים בעיבודי דאב ורגאיי. והנה חדי וחדות האוזן ודאי ישימו לב: אחמד נעלם. השיר כמובן ישנו, והוא עדיין מתחיל בחמש בבוקר בעזה וממשיך לתוך הרכב של נביל שנוסע לתל-אביב, וגם המפגש עם המחסומים והדרישה לתעודות. אבל אז בנאי שר "ערבב את הטיח" בלי להזכיר את אחמד, כפי שכל המאזינות והמאזינים זוכרים ומכירים כך בפזמון הראשון וגם השני. מא פיש אחמד. אולי בנאי יודע מה קרה לו: בכל זאת, הם הולכים ביחד כמעט 40 שנה.
בשלוש מילים / הערבים נרצחים בכמויות.
משפט בשבוע: "הדרוזים מאוד אוהבים את המשבצת ורוצים אותה עבור הקצינים הבכירים שלהם, ראויים ככל שיהיו"
(הפרשן נועם אמיר מערוץ 14 בדיון על תפקיד מתאם הפעולות בשטחים. החליפו את "הדרוזים" ב"הציונות הדתית" ותקבלו יום שידורים מיוחד בערוץ)
הסוכנות הצרפתית / יש דרמות ריגול מצוינות ויש את "הסוכנות", המאסטרפיס הצרפתי שחזר להיות זמין בישראל בספריית ה־ VOD של HOT . מי שטרם נחשף בוודאי יודע מה לעשות (מלבד להתבייש, כלומר)
