לא המתניהו של נתניהו
המתקפה של נתניהו על מבקר המדינה מתניהו אנגלמן הייתה הדבר הכי טוב שקרה למבקר המדינה. כבר חודשים שאנגלמן מנסה להדוף את הטענות נגדו על הביקורת בענייני המלחמה, שמציגות אותו כמבקר מטעם, כשליח של נתניהו למסמוס ועדת חקירה ממלכתית, כמי שיצא לדרך כדי להפיל את התיק על הצבא. אפשר היה לחשוד שהם מתואמים, אבל עיון בחריפות הניסוחים בדוח שפירסם השבוע על תפקוד משרדי הממשלה לאורך המלחמה, כולל הערה אישית לנתניהו, גלנט, סמוטריץ' ויוסי שלי, מעורר פקפוק במחשבה שזה תרגיל כדי לצאת ידי חובה. וגם מטיל לפחות ספק סביר בטענות על דיל נתניהו־מתניהו.
אנגלמן אכן נתמך בידי ראש הממשלה כשנבחר, הוא לא יהיה מבקר המדינה הראשון שמונה כך. מאז, בתוספת הצהרותיו על "ביקורת בונה", הימנעות ממסקנות אישיות, וגם כמה החלטות שהטיבו עם ראש הממשלה, הדימוי דבק בו. בסביבת המבקר מספקים שלל הסברים לטענות נגדו, הם גם מפנים לדוחות שחיבר על מעונות ראש הממשלה ומטוסו, אבל אפשר להניח לכל אלה ולבחון את המבקר כמעשיו - עכשיו. 7 באוקטובר הזיז משהו גם אצל אנגלמן. בנו נפצע קשה במערכה, וחזר השבוע לעוד סבב במילואים. זו שנתו האחרונה בתפקיד. לא ניתן להאריך את הקדנציה שלו ביותר משלושה חודשים לצורך ניקוי שולחן, גם בהם הוא אינו מעוניין כרגע. הצינון שצפוי לו אחרי, שלוש שנים לפי החוק, מבטיח שגם לא ניתן יהיה לתגמל אותו במינוי אחר.
מאות עובדים במשרד המבקר עמלים כעת על כ־50 דוחות שונים בעניין המלחמה. עיקר הסערה, בינתיים, קמה סביב הדוח על מסיבת הנובה, שטיוטה שלו הופצה לשורה של קצינים שמוזכרים בו ונרשמה הערה לחובתם. גם דוחות הליבה הבאים בתור יסבכו את צמרת צה"ל בזמן המחדל. אבל ממש לא רק אותה. הטענה שאנגלמן "מפיל את התיק" על הצבא קצת מוזרה בהתחשב בכך שהתיק שם גם בלעדיו. הכישלון המובהק של הצבא, שיעלה בעיקר בדוחות הטקטיים, לא סותר ולא מחפה על כישלון הדרג המדיני. אם המבקר היה עוצר בצה"ל זה היה בעייתי, אבל מבט על רשימת הדוחות מלמד שהדרג המדיני בדרך לספוג יותר. כמותית, אבל גם איכותית. יש שם ערימה של דוחות כלכליים, דוח על עבודת הממשלה, על תפקוד הקבינט לפני המלחמה, ודוח מסקרן במיוחד, שעוסק בכסף הקטארי. וגם דוחות "קלאסיים", כמו זה שבודק את הטיפול בחללים במחנה "שורה".
לפני כל אלו, הדבר הבא בקנה הוא דוח מדיני־ביטחוני ראשון על המלחמה שיפורסם בקרוב מאוד, על היעדר תפיסת ביטחון לאומית. מעניין יהיה לראות את חלוקת האחריות בו בין הדרג המדיני לצבאי.
המבקר טוען שדוחות ביטחוניים אינם המצאה שלו. יש לו חטיבה שעוסקת בביקורת מערכת הביטחון, שבראשה עומד מבקר מערכת הביטחון לשעבר, תא"ל (במיל') איתן דהן. מיכה לינדנשטראוס כתב על לבנון השנייה, יוסף שפירא על צוק איתן ועל המנהרות. אנגלמן עצמו על שומר החומות. כך עם הדוח שחיבר על היערכות לגרעין האיראני, שנחסה במלואו.
ועדיין, יש תקדים מסוים במהלך הזה. מפני שכל המצב הוא תקדימי. לא היו עד היום חקירות של קצינים תחת אש, אבל גם לא הייתה מלחמה שנמשכה שנתיים ולא היה מחדל כה כבד בלי ועדת חקירה. כדי לאפשר ביקורת בלי לפגוע בשטף המלחמה, העבודה של אנשי המבקר היא מול מינהלת מיוחדת שהוקמה בצה"ל ולא ישירות מול הקצינים המבוקרים. מנגנון מסורבל, אולי בלתי נמנע. חלק מהקצינים מרגישים שלא ניתן להם יומם, אבל אנגלמן מתעקש שהטיוטה היא בסיס אמיתי לשינויים. שהוא מטמיע לפני פרסום הדוחות הסופיים. בלי קשר לזמינות הקצינים, הוא מעדיף את חומרי הגלם ולא את הפרשנות שמופיעה בתחקירים. את הפקודות בכתב, את יומני המבצעים והקלטות הקשר.
טענה חשובה נוספת היא החשש שהמבקר מנסה, באמצעות הדוחות שלו, לייתר את החובה להקים ועדת חקירה ממלכתית. זה חשש מובן נוכח מאמציו המופגנים של נתניהו לקעקע את הלגיטימציה של ועדה, שתמונה על ידי נשיא העליון יצחק עמית.
אבל דווקא התגובה האופוזיציונית היא בדיוק באותו נוסח: ראש האופוזיציה, לפיד, אחרי שנשלחו אליו מספר שאלות על הקדנציה הקצרה שלו בראשות הממשלה, הכריז שמבקר המדינה מבצע "הונאה גמורה" כדי לסייע לנתניהו לחמוק. תזכורת: המבקר פועל מכוח החוק. גם הוא שומר סף. אפשר רק לדמיין איזה טקסטים היו מושמעים אם הוא היה מכריז שלא יבדוק שום דבר שקשור במלחמה. הדוחות שלו לא מייתרים ועדת חקירה ממלכתית, להפך. החוק קובע שאחד המסלולים להקמת ועדת חקירה כזו הוא בהחלטה של הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, על בסיס דוח של המבקר. זה קרה כבר ארבע פעמים בתולדות המדינה (בנושאים צדדיים יחסית על סדר היום). יו"ר הוועדה, מיקי לוי מיש עתיד, פנה בעצמו למבקר בראשית המלחמה בדרישה שיגיש דוח שעל בסיסו ניתן יהיה להתקדם במסלול הזה. לפני שהוא ולפיד התהפכו על אנגלמן. החשדנות במקומה, אבל הדוחות ידברו. מומלץ לקרוא בהם, לפני שמבקרים את המבקר.
הפרס הולך ונובל
ברחובות מפגינים נגד הסירוב של נתניהו לאמץ את העסקה החלקית, אבל בכירים מאוד בממשלה, גם בקבינט המצומצם, חושדים בו שהוא עדיין לא החליט. שאולי ראש הממשלה בכלל ממקסם את ההצעה שעל השולחן. אם יש כאן תרגיל משא ומתן, גם הקבינט משוטה. גם הרמטכ"ל. שותפי הסוד הם נתניהו, דרמר וטראמפ. ברוח הרכב חסמב"ה של המתקפה באיראן. בחדר הקבינט נתניהו אימץ השבוע בהרחבה את עמדת הכנף הימנית. היו שם כמה שרים מבולבלים, שעד לאחרונה תמכו, כמוהו, במתווה וויטקוף. הוא הסביר שכרגע זה לא על הפרק וסירב לקיים דיון רשמי בהצעת חמאס, אבל גם דילג על הצעת בן גביר להחליט רשמית על התנגדות לעסקה כזו. משאיר לעצמו מרחב תמרון. בתדרוכים הוא מדבר נגד עסקה חלקית, אבל מעולם לא התבטא נגדה בקולו בחוץ.
גדעון סער היה הסמן הבולט שלא שינה את עמדתו בחדר. הוא עדיין תומך בעסקה חלקית. אולי גם בגלל הנימוקים המדיניים שהציג בסקירה שלו. דרעי, שנלחם בעבר להשאיר פתח לעסקה, לא היה בדיון. הוא מגיע כמעט רק לקבינט המצומצם. גם דרמר אגב, נעדר מהישיבה האחרונה שנערכה בבונקר. הניסיונות להעלות אותו על הקו לא צלחו טכנית. הפעם בגלל עניין אישי ולא בשל נסיעה עלומה. ועדיין, לוח הטיסות שלו מעורר סימני שאלה אצל חבריו לשולחן הממשלה לגבי מידת העדכון שלהם במה שמתרחש באמת. זה אולי גם מסביר מדוע המבצע עדיין בהתארגנויות רועשות במקום בביצוע בשטח (כאן גם יש הסברים טכניים, ובראשם ההחלטה להמתין ל־1 בספטמבר לפני הקריאה למערך המילואים).
בסביבת ראש הממשלה מנמקים את המפנה לכאורה בעמדתו, נגד עסקה חלקית, בלוח הזמנים הקצר שהציב טראמפ. אמריקה מאבדת סבלנות. יש בחירות אמצע בעוד שנה ויש סחף אנטי־ישראלי גם בקרב הרפובליקנים, כולל בבייס הטראמפיסטי. אבל מה פשר הדחיפות של נשיא ארצות־הברית? בכיר ישראלי תלה השבוע את ההסבר בלוח הזמנים של ועדת פרס נובל לשלום, שאמורה להתכנס בסוף החודש. עם כל הכבוד לשלום בין ארמניה ואזרבייג'ן, או בין קונגו לרואנדה, שתי מלחמות על הכדור עשויות להבטיח לטראמפ את המדליה שאליה הוא פיתח אובססיה לא מוסתרת: רוסיה־אוקראינה, או ישראל־עזה. מפוטין, אחרי פסגת אלסקה, הוא התאכזב. נותר נתניהו. כשנשק אמריקאי מפוצץ את עזה הוא לא יקבל נובל. אבל לזכותו של טראמפ ייאמר שהלחץ שלו על ישראל הוא לא להיכנע, אלא לנצח. מהר.
דבר אליי במצגות
סמוטריץ' מדבר אל נתניהו במצגות. בשבוע שעבר שר האוצר (והשר במשרד הביטחון) הציג תוכנית לסיום המלחמה עד סוף השנה האזרחית, עדות למחשבותיו על איכות התוכנית שאושרה בקבינט. השבוע הייתה זו מצגת עם מפת הסיפוח שגיבש במינהלת ההתיישבות שבשליטתו. 82 אחוזים מהשטח. עם הלוגו של משרד הביטחון. מקורבים יודעים לספר על התקררות משמעותית ביחסי השניים מאז אותו סרטון של סמוטריץ' שבו תקף את נתניהו אישית. אם מי שיש לו כיסא ואצבע בתוך החדר הפך לפרזנטור של מצגות אחרות בחוץ, אפשר להבין שהקרבה וגם ההשפעה פחתו.
נתניהו דחה כבר פעמיים את הדיון המובטח על הריבונות, אבל הדיון הזה ממילא כבר מתקיים ביותר מפורום פנים־ממשלתי אחד. השאלה מבחינת סמוטריץ' היא לא אם, אלא כמה. ומתי. בימין האידיאולוגי אין מחלוקת על ההיקף: כמה שיותר. המינימום הוא בקעת הירדן, המקסימום הוא המפה של סמוטריץ' שמשאירה בחוץ רק את הערים הפלסטיניות. אבל יש ויכוח על העיתוי. בין אלו שמעדיפים הכרזה על סיפוח כצעד מנע, מקדים, לפני הכרה במדינה פלסטינית, ובין אלו שמעדיפים אותו בדיעבד, כצעד של ענישה. בכל מקרה, רעיון מיטוט הרש"פ נזנח בינתיים, בלחץ אמריקאי.
מבחינת שר האוצר היוזמה הצרפתית היא בכלל מתנה. שנים הוא מטיף לנסיגה רשמית מהסכמי אוסלו. בסוף צרפת וסעודיה עושות בשבילו את העבודה. צעד חד־צדדי יענה בצעד חד־צדדי. בסקרי דעת הקהל בישראל התמיכה במדינה הפלסטינית בשפל היסטורי. הכנסת אישרה הצהרתית גם התנגדות למדינה פלסטינית וגם תמיכה בסיפוח. כל שרי הליכוד חתמו עליו. אם זה יקרה, זה כרטיס בכיוון אחד: כדי להחיל ריבונות מספיק רוב. כדי לבטל אותה צריך 80 ח"כים.
גם פה, נתניהו שומר את הקלפים קרוב לחזה. אולי כי הוא מכיר את האיומים מאירופה: חרם על תוצרת יו"ש, סנקציות כלכליות על ישראל, הקפאת הסכמי הסחר, אימוץ של החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) שבהאג. וזו רק רשימה חלקית. שגרירי המדינות שמתכוונות להכיר במדינה הפלסטינית לא מסתירים את התסכול מחוסר הקשב לאזהרות שלהם מהחלת הריבונות. לא רק בממשלה, אלא גם בציבור הישראלי. בירושלים, מתברר, מוטרדים יותר מהאיום של האמירויות בביטול הסכמי אברהם מאשר מהסנקציות של אירופה. אולי בגלל שההסכמים הם המורשת של נתניהו. ביטולם תוך חמש שנים עלול לפגוע בנתניהו יותר מעוד גל של עוינות אירופית מוכרת.
סמוטריץ', אגב, מדבר לנתניהו לא רק במצגות, אלא גם בטוויטר. לאחרונה הוא שלף ציוץ נושן של יונתן אוריך (שחזר לאחרונה לצייץ בסערה): "ריבונות ביום ראשון הקרוב", הוא כתב באותו סוף שבוע של חתימת הסכמי אברהם. רק לא ציין באיזה יום ראשון. ובכן, עד ההכרה המתוכננת במדינה פלסטינית נותרו בסך הכל רק עוד שני ימי ראשון.
