ההחלטה להפיץ לעולם חלק מסרטוני הזוועות שעד כה נאסרו לצפייה במסגרת הכרזה מיוחדת של נתניהו ושל סבין תעסה, ששכלה באותו אירוע נורא את בן זוגה ואת בנה אור, היא לכאורה החלטה מתבקשת לאור הטענות נגד ישראל בעולם. במובן מסוים דונלד טראמפ צודק בכך שהעולם שכח שהמלחמה נפתחה בעקבות הזוועות של 7 באוקטובר.
אבל במובנים אחרים, ההחלטה הזו היא עוד עדות לאופן שבו ההתמשכות המיותרת של המלחמה רק פוגעת באינטרס הישראלי, שכן היא ביזבזה את כל האשראי והתמיכה שלה זכינו בחודשיה הראשונים. יתרה מכך: בשלב זה, שנתיים לאחר התקפת חמאס, היינו אמורים להיות בשלב הריפוי וההתחדשות, שבו אנו מחפשים נתיבים חדשים גם מבחינה פנימית וגם ביחסי החוץ שלנו. במקום זאת, אנו נאלצים לשוב מחדש לזוועות 7 באוקטובר ולהתחרות על דעת הקהל הבינלאומית במה יותר מזוויע: מה שהם עשו לנו או מה שאנו עושים בעזה.
ההפגנות והאנטי כלפי ישראל ברחבי העולם מעוררים את השאלה התמידית: האם מדובר באנטישמיות או באנטי-ציונות, או שמא הדברים קשורים. אבל היחס הנוכחי לישראלים מציע לנו גם עוינות מסוג חדש. כזו שלא קשורה לשלילת הרעיון הציוני, וגם לא נובעת מאנטישמיות חבויה. אנשים רבים בעולם מתנכרים לנו פשוט משום שבשנתיים האחרונות הם צפו בתמונות מעזה ולא שמעו ממדינת ישראל שום קריאה או הצעה לפיוס ולדו-קיום. ההתנכרות בולטת בהקשרים רבים. בעולם הכדורגל קשה כיום לשחקנים ישראלים למצוא קבוצות באירופה בשל התנגדות הקהל, ורק לאחרונה בוטל חוזהו של שון וייסמן בקבוצת דיסלדורף משום שהנהלת המועדון הגרמני, שנחשב אוהד לישראל, חששה מכך שהתבטאויות קודמות שלו ביחס למלחמה בעזה יציתו התנגדות. למעשה, כיום יש חשש שכל הכדורגל הישראלי יסולק מאירופה, כפי שקרה לרוסיה. בעולם המוזיקה, אמנים ישראלים מוחרמים משיתופי פעולה; באקדמיה חוקרים ישראלים מוחרגים משיתופי פעולה; וגם סתם תיירים ישראלים מותקפים במקומות שבהם הם מטיילים. אפשר לטמון את הראש בחול ולחשוב שהתופעה האנטי-ישראלית הזו היא ביטוי לשנאה שהייתה קיימת ממילא. אפשר להרגיש תחושה של חוסר צדק. אבל צריך לזכור שרק לפני פחות מעשור נדמה היה שישראל היא אפילו להיט בעולם. ההייטק הישראלי נתפס כמתקדם ביותר; תל-אביב נחשבה לאחת הערים הליברליות והכיפיות בעולם; מרכזים ללימודי ישראל נפוצו בכל האוניברסיטאות הנחשבות; סדרות ישראליות כיכבו בפלטפורמות בחו"ל; יובל נח הררי הפך לגורו באירועים אינטלקטואליים; מסעדנים ישראלים פתחו מסעדות שנתפסו כמציעות את האוכל המיוחד בתבל, ועוד.
שנתיים לאחר התקפת חמאס, היינו אמורים להיות בשלב הריפוי וההתחדשות, שבו אנו מחפשים נתיבים חדשים גם מבחינה פנימית וגם ביחסי החוץ שלנו
ולכן, צריך לבחון את הירידה העצומה במעמד של ישראל ואת הניכור כלפי ישראלים כעוד אחד מנזקי המלחמה, וכשנאת ישראל מסוג חדש, שנאה שיש לנו, או למדיניות הממשלה, אחריות לגביה.
בכל הנוגע לאחריות, יש משהו מקומם בפרסומים על כך שלאחר התקיפה הישראלית בתימן נערכו ישיבות ופגישות של הממשלה והקבינט במקלטי מסתור. אנחנו, האזרחים, הרי משלמים את המחיר על כל החלטה ממשלתית, ונאלצים להסתדר ולהסתתר בעת אזעקות בלי שיעבירו אותנו לבונקרים. באותו מובן, המעט שהשרים יכולים להעניק לנו זה שותפות בנטל. אם נשמעת אזעקה, הם יכולים לצעוד למקלט או לממ"ד סמוך, כמו כל אזרח. העתקת הישיבות לבונקרים מבוצרים מעידה לא רק על ניתוק, אלא גם על פחדנות - שלא אפיינה את מנהיגי ישראל בעבר.
