כבר שנה...
הלב ממאן להסתגל לחסרונו של נח. לא קהה הכאב והגעגועים אך גברו. נח, רעי כאח לי, היה ידיד אמת שרק לעיתים רחוקות זוכה האדם לשכמותו. הייתה בינינו אהבה שאינה תלויה בדבר, ולפיכך אינה בטלה לעולם. קשר שנמשך עוד מבית אבא – אבי שלי ואביו שלו. יהודה מוזס, עליו השלום, היה יוצא ובא בביתנו, איש יודע תורה ואוהב מסורת, שהנחיל לבניו את שורשיותו היהודית, את חוכמתו ותבונתו שעברו מאב לבן.
נתוודעתי לנח בצעירותי, ומאז ועד לכתו ללא עת לא ניתק הקשר, לא רפתה הידידות ולא נתעמעמה ההוקרה שחשתי כלפיו – בראש ובראשונה כאדם נפלא, אך לא פחות מכך בכל אשר ייצג בשדה העיתונאות בישראל. נמצאה בו מזיגה נדירה של עיתונאי בכל רמ”ח אבריו יחד עם טוב לב, אהבה ורגישות שלא סבלה פגיעה בזולת.
נח מוזס – איש חסד היה. איש אוהב אדם, אוהב עמל ואוהב ישראל. אנו נוצרים בליבותינו את דמותו המופלאה, הקשה כארז ורכה כקנה. את נפשו הטובה, האיתנה כסלע ורגישה כלב, את מזגו הסוער השופע רגש וחום, את מאור פניו ואת עיניו שקרנו רוך ותבונה, את חיוכו הזך, את קולו הצרוד והרועם, הכובש בלבביותו; את אישיותו הגאה והענווה שידעה להלך פשוטה וצנועה, כשווה בין שווים עם כל בני האדם, ללא שמץ התנשאות על דלים ולא שום התבטלות לפני שועים ונגידים.
סגולה הייתה לו לנח כל ימי עמלו תחת השמש, והיא הייתה סוד כוחו ויתרונו. על כך מצאנו מדרש. אמר רבי לוי: "כל י"ב חודש שהיה נח בתיבה, לא היה צריך לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית הייתה לו – בשעה שהיא כהה, היה יודע שהוא יום ובשעה שהייתה מבהקת, היה יודע שהוא לילה". אנחנו יודעים היטב שמרגלית מופלאה זו, שהייתה במשך כל השנים סודו וסגולתו של נח, הרי היא פולה היקרה.
נח איננו, אך חי הוא בליבותינו, אהוב כשהיה, וכך נזכרנו תמיד. “כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח".
* חיים הרצוג ז"ל, שנפטר ב-1997, היה נשיא המדינה השישי. המאמר פורסם לראשונה במלאת שנה למותו של נח
