הכורסה הירוקה // יובל נריה } כנרת זמורה דביר } 127 עמ'
הנובלה 'הכורסה הירוקה' מדגישה את פני המעטה הדק והחמקמק הזה המבחין בין חולי נפשי לבין שפיות. יחסיות הדברים עולה מהדרך שבה משרטט המחבר רקמת יחסים אנושית ומפתיעה הנשזרת ברגישות בין מטפל למטופלת בבית חולים פסיכיאטרי בירושלים. שעה שהשניים עורכים מסע טיפולי משותף, הגבולות ביניהם אט-אט מיטשטשים, התפקידים מתחלפים, דברים נאחזים זה בזה, והחוטים מובילים כולם לאותו מוצא — לשאיפה שלהם להמס ולהשתחרר מהקליפה שנרקמה על כל אחד מהם.
ואמנם, הרופא-המטפל, נדב, מגיע עד מהרה לגילוי שיש בו פרדוקס: רק לכשיתאים את צעדי עצמו לקצב הצעדים של המטופלת שלו, וחולה זו תיאות להכניסו בביטחון לעולמה — רק אז יתאפשר שחרור פנימי כזה, והוא ילווה בשיכוך של כאבי שניהם ויכולתם להתייצב מול אמת פנימית קשה; כזו שתהפוך לבסוף את חיי שניהם ראויים לשמם בכל כלי התחושה והשפה של הגוף ושל הרגש, ברבדים העמוקים ביותר של האשליה, הסיוט והחלום.
יובל נריה, ממקימי 'שלום עכשיו', הוא כיום פרופ' באוניברסיטת קולומביה, פסיכולוג קליני ומנהל התוכנית לפוסט-טראומה במכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו-יורק, וכעת גם בבתי חולים בארץ, שבהם הוא פועל בקרב לוחמים שלקו בפוסט-טראומה. הוא שירת כקצין שריון, נפצע קשה וקיבל את עיטור הגבורה במלחמת יום הכיפורים. ואמנם העלילה מתגלגלת בתוך עולמו הרפואי, בתוך חוויית הפוסט-טראומה, עם שפע אזכורים ונגיעות "מקצועיים". אלא שהנובלה ניחנה גם באומץ לב, במעוף מסוים, והיא כמו מבקשת למצוא את קצה החוט, את סימן האש, שיהפכו אותה למסמך אוניברסלי האוצר בחובו ידע על האנושי, שכן שני גיבורי הספר, מטפל ומטופלת, מביטים האחד בשני עם תערובת של עניין עמוק בעצם מהותם, לא במטפל או במטופלת שהינם, אלא בהם עצמם, כבני אדם; אדם של ממש, כזה שנמצא שם בשביל זולתו. השניים חודרים לקצב החיים איש של זולתו, לאורחות המחשבה, לתבניות הלשון, להרגלי היחסים ולזיכרונות הפרטיים והמשפחתיים זה של זה, הכל כבהצלה.
הסיפור הוא כזה: נדיבה מאושפזת 40 שנה בבית חולים פסיכיאטרי בירושלים, כזה המבקש באטימותו להפוך את חייה לאבודים בזמן. שם היא בונה לעצמה יקום פרטי משלה, עולם סמוי עם שפה נמלצת ומרוחקת. נדב הוא פסיכולוג צעיר שקשה לו עם אלה שאצלם הכל מסודר, הכל ברור, בירוקרטים ופסיכיאטרים יודעי-כל. לכן הוא מתעקש לטפל בנדיבה נגד כל הסיכויים. ההתוודעות ביניהם, שפורצת את כל הגבולות וההיררכיות, חושפת אותם זה בפני זה כמראה: הוא מגלה אישה כאובה שנחשפה לטראומה חוזרת ונשנית — שוב ושוב מילדות דרך גיל ההתבגרות, והבגרות, וההזדקנות במוסד. עם אב אהוב שנטש בלא אומר את הבית, ואם שהתנכרה, ואחר כך בן זוג שנעלם במפתיע בלי פשר, גם הוא. ולבסוף תינוקת בת יומה שנלקחה ממנה, אישה שכל חייה חוותה רגשי דחייה ואשמה ועתה היא בורחת מן הציוויליזציה כולה שהכזיבה ומן השפה האנושית שבגדה, והיא גוזרת על עצמה עונש של גלות בין קירות האבן של בית החולים.
ואילו נדיבה, בשבר זה שלה, פוערת גם את השבר של נדב הרופא המטפל בה, ומתגלה אז הסיפור הנורא שלו — חייל קרבי שבמשך שנים הדחיק בתוכו תחושת אשמה קשה וחרפה: בעת שעסק במשימת שיטור אלים בכפר פלסטיני ניצתה אש על יושבי הבית, והחיילים, ובהם הוא עצמו, מילטו את עצמם והפקירו מאחור את הפלסטינים הזועקים לעזרה. רק עתה, נוכח ים שלם של עצבות ושל סבל האישה שבה הוא מטפל, ונוכח דייקנות מבטיה שאינם טועים לעולם, הוא מבין שאת ההחלמה מהפוסט-טראומה שלו ימצא במה שבינו לבין נפשו הקרועה.
בנובלה טמונה ביקורת קשה על הכוחנות של הממסד הפסיכיאטרי ועל הפסיכיאטרים האטומים והכל-יכולים, שסגרו את נדיבה בבית החולים בגלל דיאגנוזות מוטעות, ואף הלעיטו אותה בתרופות מטשטשות ומיותרות בגין אבחוני-יתר. איש מהם לא ניסה כלל לרדת לשורש העניין, והוא — כי בעיני עצמה היא איבדה את הזכות לחירות וכי היא זאת שגזרה על עצמה את העונש. הרופאים גם כשלו כשלא העריכו את המהלך הנועז שלה; זה הרואה בשיגעון התגרות בגורל וזינוק אל עומק החוויות הראשוניות שבחיים, עם התרסה נגד הבנליה והשגרה ונגד ההתייחסות הסטריאוטיפית אל האדם.
ונריה כמו שואל — וזו סגולת הספר — עד כמה יש להחשיב אם כן, את מדע הפסיכולוגיה? ומה משמעות היות אדם "נורמלי" ולעומתו אדם לא שפוי? ומתי מפסיק מתמודד נפש להיות כזה? ובעודו מגולל את המסך מעל סודותיהם המענים של גיבוריו הוא קובל על אי-הכללתו של השיגעון בעולם המושגים הנורמטיבי הקיים. שכן, באותו הרגע שבו השניים לוקחים אחריות על מי שהם ועל הטעויות שלהם, הם גם מבינים שאפשר לרצות יותר, שהחיים הם יותר ממה שאוזל מהם בלי הרף. וכך, בכוח המשאלה המשותפת שלהם, בכוח האנושיות, החמלה וההתעלות של נפשם, נדב מתגבר לבסוף על הפוסט-טראומה ושב אחרי שנים לשרת במילואים בשטחים. ונדיבה יוזמת פגישה ראשונה עם רותה, בתה שאבדה. •
נריה כמו שואל, עד כמה יש להחשיב את מדע הפסיכולוגיה? ומה משמעות היות אדם "נורמלי" ולעומתו אדם לא שפוי?
