המשחק מול מולדובה הצית את הדמיון. ראינו שם נבחרת התקפית ויוזמת עם תוכנית מסודרת. מעל כולם נצצו אוסקר גלוך ומנור סולומון, סוג של ברקוביץ' ורביבו החדשים. שחקני ההתקפה היחידים מהטופ של הכדורגל העולמי, שכל שיתוף פעולה ביניהם מחסיר פעימה. כל דאבל-פס גורם לפנטז על המונדיאל ועלייה לרבע גמר יורו 2028. כוכב איאקס והרכש הנוצץ של ויאריאל? בסטנדרטים שלנו זאת התקפה חלומית.
צריך לזכור: הצמד ברקוביץ'-רביבו לא לקח אותנו לשום מקום. הנבחרת של שלמה שרף ידעה להלהיב – 0:5 על אוסטריה, אבל גם להתרסק – 5:0 מול דנמרק. זו הייתה תקופה אחרת: חוצפה ישראלית נטו, אמונה שהכדורגלן המקומי טכני יותר מכל "טכנוקרט" אירופי אפרורי. תחושת עליונות שנגמרה באותו כדור חופשי ארור של אנדי הרצוג.
מאז קיבלנו עוד כמה סטירות. הבנו בדרך הקשה שטכניקה היא לא רק יכולת מסירה אלוהית או לדעת לעבור שחקן, אלא גם לדעת לעצור את הכדור בנגיעה, לדעת מתי לרוץ לעומק וכיצד ללחוץ נכון. אנחנו כבר יודעים שאנחנו לא מספיק טובים, אבל בכל פעם שהשילוב בין סולומון לגלוך מציג ניצוצות – שוב עולות לנו מחשבות שהפעם זה אפשרי, וביום טוב אפשר לעשות צרות גם לנבחרות גדולות. למה מי זאת איטליה בכלל? חבורה אפרורית בלי טוטי ודל-פיירו.
