בעונה הראשונה שלה בטלוויזיה, "שיר אחד" לא הצליחה לשחזר את חוויית הפודקאסט הנהדר במלואה. אבל בניגוד לאיך שדברים מתנהלים במדינה, נראה שמרבית הלקחים הופקו. העונה השנייה של הפורמט שעלתה לאחרונה פשוט נהדרת: הפודקאסט הועבר בהצלחה והפך לתוכנית טלוויזיה מהסוג שכאן 11 אוהבים במיוחד: קליל וזורם גם ברגעים הכבדים, מספיק רציני ברגעים הקלילים יותר. חולפות שעה וחצי ולא שמת לב שעברת כבר שלושה פרקים.
הבעיה העיקרית של הפורמט היא שהוא נשמע יותר מדי כמו ראיון ללא מראיין, אבל רוב הזמן קטעי האנימציה מצליחים לחפות על הבעיה ולכן זה לא נראה כמו רדיו מצולם. החוזקה של הפודקאסט "שיר אחד" היא לספר את הסיפור בצורה פשוטה ונקייה, וזה עובר בכל מדיום. למעשה, הפורמט כל כך הצליח, עד שכמעט בכל שבוע קם לו חיקוי באחת המהדורות המרכזיות (זה נראה כאילו אמרו שם, "ראיתם 'שיר אחד'? אנחנו גם רוצים כזה"). זה לא כל כך פשוט לשים את הזמר ולתת לו לדבר על הלהיט שלו, כי רוב הסיכויים שמתישהו הוא יתחיל לעוף על עצמו. ב"שיר אחד" אין פוליטיקה ואין את העולם שבחוץ כדי שיפריע למוזיקה, והוא מצליח לעורר געגוע לישראל התמימה של 2019 ואפילו לתקופת הקורונה, שנראית היום כמו לונה פארק. גם זה סוג של הישג. זה, וגם שבניגוד לחיקויים שלה – אצלה אין מישהו שיתאר לצופים כמה השיר הצליח, איך הוא התפוצץ, מתי הייתה הפעם הראשונה שהוא שמע אותו ואיך בכל החתונות רקדו לצליליו. גם כמעט שלא מזכירים את המושג "כסף". קצת מוזר שכולם עושים מוזיקה מתוך אמנות טהורה. אבל בסדר.
בסופו של דבר, סוד הקסם של "שיר אחד" הוא הצניעות. התוכנית לא מתעסקת באגו של האמנים או בניסיונות להוכיח ש"ידעתי שיש לי להיט ביד", אלא מחפשת את הסיפור האנושי שמאחורי השיר – לעיתים משבר, לעיתים הארה, ולעיתים סתם צירוף מקרים שהוליד פזמון שנכנס ללב. השאלה האם פודקאסט יכול להפוך לסדרת טלוויזיה מקבלת כאן תשובה ברורה: כן, אבל עם הסתייגות חשובה – רק אם באמת יש סיפור שמצדיק את המעבר למסך, ורק אם יש רצון לייצר טלוויזיה אמיתית ולא יוטיוב משודרג. רק זה חסר לנו: עוד פודקאסטים מצולמים שיהפכו לטלוויזיה, כאילו אנחנו לא סובלים מספיק.
