בכל בוקר נח מוזס היה כאילו נולד מחדש. הוא היה מגיע לבית הדפוס, מברך את הפועלים בשמם ולוחץ את ידם, מקשיב לשאון המכונות, רואה את טור העיתונים האינסופי שנפלט ממכונות הדפוס. כשהיה מקבל לידיו את העיתונים הראשונים עיניו היו מבריקות, והוא היה נרגש כאילו היה ילד ולא העורך האחראי של העיתון הגדול במדינה.
ב-46 השנים שבהן ניהל את "ידיעות אחרונות", התמזגו דמותו של נח ודמות העיתון והיו לאחת. נח היה מעורב בכל דבר, מקטן ועד גדול, שהתרחש בעיתון והתפרסם מעל דפיו. הוא חי את העיתון, התרגש ממנו, התרגז ממנו ועלץ בהישגיו.
זהו סיפורו
הוא נולד ב-10 בדצמבר 1912 בעיר קאליש שבפולין, וכשהיה בן 24 עלה לארץ עם משפחתו: אביו יהודה, אמו מרים ושלושת אחיו. האב, יהודה, היה איש עסקים ובנקאי מצליח. כנצר לשושלת רבנים אהב את המסורת היהודית ואת חוכמת ישראל, וביתו המה תמיד מחברים תורניים שחיפשו סיוע בפרסום כתביהם. חלום חייו של יהודה, שאותו לא זכה להגשים, היה להדפיס מהדורה חדשה של הש"ס לזכר אביו, אב בית הדין של קהילת קאליש. על ערש דווי השביע את בנו: "ראה שהעיתון ייאבק תמיד בעד כל דבר צודק ונגד כל עוולה, אך לעולם לא נגד דת ישראל".
נח, הצעיר בארבעת הבנים, ספג את כל אלה. ספג – ובתחילה לא נודע כי באו אל קרבו. רק לאחר שהלך האב לעולמו, ונח העמיד בינתיים משפחה משלו, הגשים את חלומו של אביו והוציא לאור את הש"ס במהדורה מפוארת.
הייתה זו תקופת החלוציות, טרם קום המדינה. נח למד חקלאות ונראה היה שמסלול חייו נטוע בעבודת האדמה, עד שיד המקרה הסיטה את המסלול המתוכנן ושינתה את חייו ואת פני התקשורת הישראלית. הכל החל ב-1939, כשיהודה מוזס ובנו אלכסנדר רכשו את "ידיעות אחרונות", עיתון צעיר שהודפס ונמכר מדי יום בשעות הערב. יהודה רצה שהנכס החדש והמבטיח ינוהל על ידי איש אמונו, ובנו נח נקרא לדגל. נח נטש את תחום החקלאות והשקיע את כל כולו בעסק המשפחתי החדש.
הפוטש הגדול
לעיתון הצעיר עוד לא מלאו עשר שנים כשהתרחש אירוע דרמטי ששינה את פניו לנצח, ועל דבר אחד הצטער נח מוזס כל חייו – על שהחמיץ את שעתו הגדולה של העיתון, שהפך להיות תמצית חייו. בתחילת 1948 החלו חילוקי דעות בין המו"ל, יהודה מוזס, לעורך עזריאל קרליבך. מאחורי הגב של בני משפחת מוזס תיכנן קרליבך בסודי סודות עזיבה המונית של עיתונאי ועובדי "ידיעות אחרונות" במה שלימים כונה "הפוטש".
בפברואר 1948 נסע נח כנציג העיתון לעצרת האו"ם בניו-יורק, לדיונים בנושא גורלה של המדינה היהודית. בעת שהותו בניו-יורק נפלה פצצה על העיתון: העורך קרליבך כתב מכתב ליהודה מוזס, ובו הודיע על פרישתו יחד עם 99 אחוז מעובדי העיתון, וכי הם מקימים עיתון חדש. יהודה מוזס הגיע בבוקר למערכת ומצא אותה ריקה מאנשים וממכונות כתיבה. על שולחנו מצא רק את המכתב מקרליבך. "אין לך שום סיכוי, מפני שהעיתון כולו עובר איתי", נאמר בו. "לכן, עדיף שתיכנע כדי להציל את כבודך. אם לא – אתה ומשפחתך תרדו תהומה".
נח מוזס היה בניו-יורק כשקיבל מברק מאביו יהודה שסיפר על שאירע. "תחזיק מעמד, אבא. אני בא מיד", הודיע הבן. יומיים לאחר כתיבת המכתב יצא לאור העיתון החדש, "ידיעות מעריב", בעריכת קרליבך.
נח יצא במטוס הראשון לארץ, אך גם כך החמיץ את הימים הראשונים, הדרמטיים, שבהם נותר "ידיעות אחרונות" ללא מערכת, ללא מינהלה, ללא עובדי דפוס. אף על פי כן הוא הופיע, ובני משפחתו של המו"ל המכובד והעשיר שימשו כמוכרי העיתון בקרנות רחוב.
נח לא שכח את זה כל חייו. הוא היה משוכנע שאלמלא נעדר, היה מצליח איכשהו למנוע את ה"פוטש". בגידת קרליבך והנוהים אחריו הייתה מכה קשה לבני משפחת מוזס, אך שימשה גם כמנוע עצום של מוטיבציה והפיחה בהם רוח קרב ותנופת עשייה. הם החליטו לא לתת לפורשים לנצח.
נח מוזס החל להקים מחדש את העיתון ולהפוך אותו לעיתון המוביל בארץ. המוטו היה: לעשות עיתון בגובה העיניים, שבקריאתו יתעניינו כולם. למאמץ נרתם גם קרוב המשפחה ניצול השואה דב יודקובסקי, שערך באותה עת את המהדורה הירושלמית של העיתון. נח מוזס, כמו"ל וכעורך האחראי, ודב יודקובסקי, כמרכז המערכת, היו שונים זה מזה, אך גם השלימו זה את זה. השילוב המוצלח ביניהם הביא כעבור זמן לא רב להצלחה הגדולה של "ידיעות אחרונות".
נח מוזס הבין שכדי להביס את "מעריב", שהלך והתחזק, יש להשקיע את מרב המאמצים והאנרגיות בשיווק העיתון, במטרה להגיע לכל מגזרי האוכלוסייה. הרעיונות שלו היו יצירתיים במיוחד: בין השאר, צורפו לעיתון מפות – שהתקבצו לכדי האטלס האדום הגדול של אז – וגם אלבומים בנושאי אמנות, ארכיאולוגיה מקראית ועוד. נח, שהיה מחובר מאוד למסורת היהודית, השקיע מרץ רב בהוצאת התלמוד הבבלי והפצתו במהדורה עממית ובמחיר השווה לכל נפש. הוא עצמו נהג לעיין בלשכתו בתנ"ך ובספרי קודש אחרים, ירושת אביו, שלהם הוקדש מקום של כבוד בארון הספרים שלו.
במקביל לניהול ולהתוויית המדיניות הקפיד להיות מעורב בעריכת העיתון. הוא השתתף בישיבות המערכת, העלה רעיונות, גייס עיתונאים והיה מעודכן. העיתון היה יציר כפיו, והוא טיפח אותו כמו אב המטפח את ילדו האהוב: התלהב מהסקופים, התרגש ממכתבי תודה של קוראים, היה מאושר מהישגים עיתונאיים והתרגז כשדברים לא נעשו כיאות. כל ערב המתין קצר רוח בחדרו לקבל לידיו את הגיליון הראשון שאך יצא ממכונת הדפוס, וקרא אותו בריכוז ובשקיקה.
גם לאחר ש"ידיעות אחרונות" ביסס את מעמדו כעיתון של המדינה, כאב נח את כאב הבגידה שספג אביו מהעובדים שנטשו כדי להקים את "מעריב". "לו רק יכולתי להחזיר לאבי יהודה כמה שנות חיים שנגזלו. איך אפשר לסלוח על דבר שכזה?" אמר. כל שנות עבודתו בעיתון היה תלוי בחדרו ציור שמן של דיוקן אביו, ואליו הישיר מבט כמה פעמים ביום. הציור תלוי עכשיו בלשכת בנו של נח, נוני מוזס, בבניין של קבוצת "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון, שנותרה כמעט כשהייתה ביום מותו של נח.
לא עבודה, בית
נח שם לו למטרה להפוך את "ידיעות אחרונות" למקום שאינו רק מקום עבודה אלא גם בית. בשיתוף פעולה מלא עם אשתו פולה הם יצרו בקרב עובדי העיתון תחושה של משפחתיות, קשר עמוק ואכפתיות שחיברה אותם למקום.
אביעזר גולן, מוותיקי "ידיעות אחרונות", סיפר בעבר על תחושת האבהות שחש נח כלפי העיתון ועובדיו; תחושה של גאווה מהולה בחרדה של אב דואג. בין השאר, סיפר גולן על כנס חגיגי של עובדי העיתון שנערך בשנות ה-50 במועדון התיאטרון בתל-אביב לכבוד הסימנים הראשונים להתאוששות מהמצב שבו היה העיתון לאחר ה"פוטש". נח התעכב בדלת הכניסה וסקר במבטו את האולם המלא מפה לפה בעובדים ובבנות זוגם. "לפתע", סיפר גולן, "שמעתיו לוחש כלעצמו: 'ולכל אלו אני צריך לדאוג לפרנסה?' והייתה בקולו יראה וחרדה נוכח כובד העול".
נח דרש לדעת מה מציק לעובדיו ועשה כמיטב יכולתו למצוא פתרונות. אינספור בעיות אישיות, כלכליות, בריאותיות או בעיות של פגיעה באגו – בכולן הוא טיפל, תוך כדי הסבה עם עובדיו בביתו, אל שולחן עמוס גפילטע פיש שהכינה אשתו פולה. כל ימיו ועתותיו היו בעיתון, מלבד ארוחות ליל שבת. ארוחות אלה בבית משפחת מוזס היו מקודשות, מבחינתו. נח נהג להזמין עיתונאים, אישי ציבור וגם חברים של ילדיו. הוא נהג לשבת בראש השולחן, לברך על היין והחלות, ולאחר הארוחה כולם עברו לחדר האורחים ושוחחו על עניינים אישיים וענייני דיומא.
האסון הכפול
שלושת ילדיהם של נח ופולה מוזס – ארנון (נוני), יהודית (ג’ודי ניר-מוזס) ותמר (תמי מוזס-בורוביץ) – היו מגיל צעיר חלק בלתי נפרד מהעיתון. לילה אחד חזר נח לביתו בשלוש לפנות בוקר, נכנס לחדרה של תמי כדי לתת לה נשיקת לילה טוב כמנהגו, ולא מצא אותה. הוא מיהר לעיתון ומצא אותה שם אורזת עיתונים עם אחיה הגדול.
בשנים האחרונות לחייו נפגעה בריאותו של נח, ולאחר שעבר התקף לב ביקשה פולה לצמצם את מספר השעות שעשה במערכת, ושמרה עליו בשבע עיניים. לא פעם המתין נח עד שהיא תירדם, ואז מיהר לנסוע לדפוס בעיתון וחזר בטרם התעוררה כדי שלא תבחין בהיעדרו. בנו נוני התגייס למלחמתה של אמו למען בריאות אביו ואסר עליו לבוא בלילה לדפוס. נח לא התנגד לבקשתו, אך לעמיתיו נהג לומר שהוא מחכה שבנו ייסע לחו”ל כדי שיוכל להגיע לדפוס בלי עינו המפקחת עליו.
ב-1985, והוא בן 73, יכול היה נח מוזס להישען אחורה ולראות את מעשה ידיו להתפאר. הוא הפך את "ידיעות אחרונות" לעיתון של המדינה. את הלילה האחרון בחייו עשה במלון דן קיסריה בחברת נכדו נמרוד, בתו ג’ודי וחתנו עמירם ניר. "צריך לחיות, לא לעשות תוכניות, החיים נמשכים, צריך למצות אותם", אמר, ולא ידע עד כמה היה זה משפט נבואי.
למחרת, בבוקר 7 באוקטובר 1985, הסיע עמירם ניר את חותנו נח מקיסריה לבית "ידיעות אחרונות" בתל-אביב. הוא הוריד אותו מול המערכת. נח חצה את הכביש, ומול פתח הבניין, מטרים ספורים ממפעל חייו, נדרס על ידי אוטובוס.
במסדרונות דיברו העובדים ההמומים על גורל משפחתי מצמרר. גלעד, בנם הבכור של נח ופולה מוזס, נהרג כשהיה בן תשע, כשחצה את הכביש סמוך לבית חרושת עלית, ואוטובוס פגע בו. במשך ימים ארוכים ישבו הוריו ליד מיטת בנם הגוסס עד שנפטר. הכאב על מות בנו בכורו לא הרפה ממנו ומפולה כל חייהם, וליד מיטתו ניצבה מאז תמונתו של גלעד. שמו הופיע על דלת הכניסה לבית המשפחה, ובית הדפוס של "ידיעות אחרונות" נקרא על שמו, "דפוס גלעד".
קבריהם של הבן והוריו מצויים זה לצד זה.
* ענת מידן הייתה עיתונאית ב"ידיעות אחרונות"
