סנשירו // נאטסומה סוסקי } תרגום: אורי קפלן } פרפנצ'ה } 296 עמ'
בשנת 1983 שווק בישראל וידיאוטייפ של חברת SANYO. במודעת פרסומת הוצג הדיל האטרקטיבי: 44,100 שקלים, בחלוקה של שבעה תשלומים, תחת הכרזות כמו "הצ'אנס של חייך" ו"וידיאוטייפ בלי אפליה". המודעה מייצגת פרק מעניין בהיסטוריה של הכלכלה הישראלית, אבל מאחורי הדמות המצולמת במודעה, מישהו שדומה לאלברט איינשטיין שמותח את עיניו עד לכסון, והסיסמה שליוותה את כל מוצרי SANYO אז — "האיינשטיין של יפן", נמצאת ההיסטוריה של יפן החדשה, זו שעברה מהסתגרות מוחלטת למובילה עולמית, בעקבות רסטורציית מייג'י שהחלה רשמית ב-1868.
השינוי האדיר הזה ביפן נמצא בלב הרומן הידוע 'סנשירו' מ-1908, שתורגם כעת לעברית. נאטסומה סוסקי, מבכירי סופרי יפן, שיש המחשיבים אותו לסופר הלאומי שלה — דיוקנו התנוסס במשך שנים על שטר של 1,000 ין — נולד ב-1867 ומת ב-1916, כלומר, חייו ליוו את תקופת מייג'י, לצד הבליץ הכלכלי, שנות התיעוש הגדולות, הפתיחה למערב — וכמובן ההתנגדות לכל אלו. בניסיון להדביק את הפער שנוצר ב"שנות השלשלאות" יובאו ליפן אלפי יועצים לענייני צבא וכלכלה מהמערב, והאוניברסיטאות התמלאו מורים מערביים וקוריקולום מערבי. השיא, אפשר לומר, בא לידי ביטוי באותה מודעה נלעגת לווידיאוטייפ במדינה הקטנה במזרח התיכון, שכמהה לשכלול היפני ולדמוקרטיזציה של השפע, אבל עדיין ארזה אותו ברפיוטיישן של גאון מערבי.
סנשירו הוא צעיר בן 23 שעובר מהכפר הנחשל אל העיר הגדולה, לאוניברסיטת טוקיו. שם הוא מתאהב במינקו, בחורה יפה ובלתי מושגת ומוצא עצמו בליבו של מאבק תרבותי שמובל על ידי יוג'ירו, סטודנט כריזמטי וחסר מנוחה עם וייב של יחצן מסיבות משכיל. המילים הראשונות ברומן הן: "הוא התנמנם מעט", והן מייצגות, במידה לא מעטה, את מצבו של סנשירו. הוא נבהל מהעיר, מגודלה, מהרעש שבה: "נדמה שהכל היה בתהליך של הריסה, ובו בזמן נדמה שהכל היה גם בתהליך של בנייה. קדחת אינסופית של פעלתנות". הוא נבהל גם מהנשים שהוא פוגש: "האם אישה יכולה להיות כל כך רגועה ונונשלנטית?" הוא פוגש לראשונה העמדות פנים מתוחכמות, שרלטנות, אמנות מערבית, מדע מתקדם, דיבור מוחצן על כסף, ביטויים אופנתיים. סוסקי מעביר את מצבו של נער הכפר בחיצי הומור מעודן: "אף כי הסתקרן למשמע ביטויים כמו 'קץ העידן', המלאכותיות שלהם לא הצליחה לגעת בו. הוא עדיין לא היה מעורה מספיק במעגלים הנכונים כדי לעשות שימוש במשחקי מילים שנונים שכאלה. אולם הביטוי 'להתעייף מהחיים' דווקא מצא חן בעיניו". סנשירו גם פוגש את השפה החדשה: "יפנית המתורגמת משפה מערבית, יפנית בעלת אינטונציה מוגברת, קצבית, עם שטף שהיה בו לעיתים רהיטות מוגזמת. המשפטים היו אלגנטיים, אך לא הצליחו לרגש". העומס החושי והרגשי הרב מבלבל את סנשירו, הופך אותו לחסר נחת, גורם לו לצלול ולהתעורר חליפות, להבין ולא להבין ולהבין שוב, אבל הוא גם נמשך אליו. הוא חי בשלושה עולמות: העולם הכפרי, שנוכח כעת בחייו בעיקר על ידי מכתביה של אמו. העולם השני, עולם הדעת של האקדמיה, המיוצג על ידי המרצה האפרורי והמסתורי הירוטה סנסיי, עולם שהאנשים שבו "היו חסרי מזל משום שלא זכו להכיר את העולם האמיתי, אך היו ברי מזל משום שהצליחו לברוח מ'הבית הבוער'", כלומר, מהסבל והמאבק של היומיום. "העולם השלישי של סנסירו היה בהיר וסהרורי כאביב. היו בו אורות ניאון, כפיות כסף, צווחות מרוגשות, בדיחות מצחיקות, כוסות שמפניה מבעבעת. ומעל כל זאת, היו בו נשים יפות". ומה הבעיה עם העולם השלישי המבעבע הזה? שהוא נותר בלתי נגיש, "כהבזק של ברק אי שם ברקיע".
אוהבי הרוקי מורקמי יזהו בספר הזה רבים מהמוטיבים שלו, מה שנתפס כ"מורקמיות" — השילוב המוזר של תחכום ופשטות, של מסתורין וארציות, האזכור התכוף של יצירות מופת מערביות בציור ובמוזיקה — הוא במידה רבה סוסקי במקורו. כך נמצא פה גם השימוש באלמנט הכפילות: דמויות שונות שהן למעשה אותה דמות, או מה שנחווה כפיצול בתוך דמות אחת. הכפילות הזאת מייצגת כאן את הכפילות של יפן, שגם בתוך הקִדמה והסחף נגלית בתוכה תרבותה העתיקה, וגם את השניות של הייצוג האמנותי עצמו, שתמיד יוצר הזרה ממושאיו כשהוא בא ללכוד אותם.
'סנשירו' מוצג כרומן חניכה, אבל ניתן לקרוא אותו כרומן חניכה של אומה מתחדשת. כל אחד מהדמויות, האירועים והשיחות מייצגים למעשה עמדה או הלך רוח בתקופה הסוערת. התרגום המבריק והנועז של אורי קפלן — עם דיאלוגים קז'ואליים ברמת סאלי רוני, עם ביטויים כמו "דוגמנית-על" או "נשותיהם של סלבריטאים" — עושה מהלך כפול: הוא מנכיח את המהלך התרבותי של סוסקי עצמו, שהיה מראשוני המשתמשים בשפת דיבור בספרות היפנית, וגם מצליח לקרב כך את יפן של 1908 אלינו, הקוראים ב-2025, שנמצאים גם הם בין היקסמות לבין תיעוב לקדחת האינסופית של הפעלתנות. התוצאה היא רומן מפתח היפסטרי, במובן הטוב ביותר של המילה. •
