עם סיום דרכה של ישראל ביורובאסקט, נראה שגם בנבחרת וגם מרבית פרשני וחובבי הכדורסל נמצאים בתמימות דעים – היה קמפיין מוצלח. הכחולים-לבנים עמדו במטרה שהוצבה להם, לעלות משלב הבתים ל-16 הגדולות של האליפות, ואפילו סיפקו בונוס מפתיע ומרגש במיוחד בדמות ניצחון על צרפת הגדולה. נכון, זה הרגיש שחבורתו של אריאל בית הלחמי שווה יותר, ועל כן יש תחושת החמצה – אך גם גאווה.
לכל ניצחון ישראלי היה ערך מוסף בעקבות האווירה האנטי-ישראלית הבוטה, שבאה לידי ביטוי במיוחד במשחקים שנערכו בקטוביץ', וכללה שריקות בוז מכוערות בזמן נגינת "התקווה" והפגנות לפני המשחקים. האמירות בנושא של תומר גינת, שהתגלה כקפטן האידיאלי לנבחרת ואחד הטובים שהיו לה, על הגאווה בלשחק במדים הלאומיים, קיבלו נופך נוסף מעבר לקלישאתיות סביב המושג הזה בימים כתיקונם.
ואחרי המילים הללו, צריך להודות – הנבחרת לא הראתה התקדמות משמעותית, ובטח שלא הגיעה להישג שנבחרות לפניה לא רשמו. נכון, בעשור וקצת האחרונים היו לא מעט מקרים שבהם פיספסנו את שלב הנוקאאוט, ואחרי הבעיות החברתיות ביורובאסקט הקודם, לראות נבחרת מאוחדת שלא נשברת באף משחק זה מרענן, אבל לפני הטורניר דובר על אחת הנבחרות המוכשרות שהיו לנו אי פעם. אם כך הדבר, אז מקום בשמינית הגמר זה לא הישג גדול. במובן מסוים זה אולי אפילו... מאכזב?
ראשית, נתחיל מכך שעד 2011 באליפויות אירופה שיחקו 16 נבחרות בלבד. ישראל עברה לא אחת את שלב הבתים, וב-2003 אף הגיעה לרבע הגמר וסיימה במקום השביעי. נכון שהפורמט השתנה ואין כיום משחקי דירוג, אבל להיות בין 16 הנבחרות הבכירות בטורניר לא מרגיש כמו יעד ראוי ל"אחת הנבחרות המוכשרות שהיו לנו".
כאמור, אפשר בהחלט להיות מרוצים מהאופי שהציגו השחקנים, אך בשורה התחתונה, מלבד דני אבדיה, גינת ורומן סורקין (לא בכל המשחקים), כל שאר השחקנים היו יכולים, שלא נאמר צריכים, להוציא מעצמם יותר. לים מדר היו כמה דקות טובות והופעה גדולה אחת נגד צרפת, אך הוא לא היה מספיק עקבי יחסית לרכז הראשון ואחד המנהיגים של בית הלחמי. נראה שהפציעה שרודפת אותו עוד משלהי העונה הקודמת הייתה הסיבה העיקרית לכך, ובמצב כזה נשאלת השאלה למה הוא היה הרכז היחיד בסגל (עם כל הכבוד לאיתן בורג, שלא באמת קיבל הזדמנות ממשית).
אם מדר עוד הראה יכולת גבוהה בחלק מהזמן, יובל זוסמן לא הופיע לאליפות. נכון, הוא היה חלק מהגנה קבוצתית מוצלחת, אבל שחקן חמישייה בנבחרת לא יכול לסיים טורניר עם ממוצעים של 3.2 נקודות, 2 ריבאונדים ו-0.7 אסיסטים למשחק. הרבה מדברים על קאדין קרינגטון, אבל זוסמן הוא האכזבה האמיתית של ישראל בטורניר.
באשר לקרינגטון, נכון שממתאזרח מצפים ליותר, בטח שהוא קיבל את הדרכון הישראלי שלו נטו בשביל לחזק את הנבחרת (ולא בגלל נישואים לישראלית או שורשים יהודיים), אבל זו חוכמה בדיעבד. הדברים לא התחברו ממש לגארד של הפועל ירושלים, ואם להיות כנים, לא נראה שבנבחרת עשו מספיק בשביל להבליט את הכישורים ההתקפיים שיש לו – ויש לו.
כשמסתכלים על נבחרות כמו פינלנד וגיאורגיה, אי-אפשר שלא להרגיש צביטה בלב. שאפשר היה לעשות יותר. שזה לא רק גרוש שחסר ללירה, אלא ניואנסים מקצועיים, החלטות נכונות יותר – גם בבחירת הסגל – שהיו יכולים לקחת את הנבחרת עוד צעד קדימה. בינתיים, נסתפק בלב, בלחימה ובדני אבדיה אחד, כוכב כדורסל מהגדולים שהיו במחוזותינו.
