לזכרו של אבי, אברהם איצקוביץ'
1
הרעיון לעלות על ההר היה של יצחק. בשנה האחרונה נחלש אביו ומחשבתו קהתה. לפתע לא זכר מי ומה, והיה מבלבל עליונים למטה ותחתונים למעלה. בביתו הסתגר ונמנע מלצאת אל החצר. הרופאה אמרה שתפקידם הוא לעזור לו "לחבר את הנקודות" וכולם נרתמו למשימה. אמו של יצחק ציירה לו אילן יוחסין של המשפחה, וסביב נתנאלה בתם שהלכה לעולמה ציירה מסגרת מיוחדת בצבע זהב. ארבעת אחיו של יצחק טרחו על הכנת תפריט שכלל את כל המאכלים שאהב, ובראשם גולאש צלי בקר וגלידת פטל. אבל אביו המשיך להביט בבניו בעיניים ריקות, ורק כשיצחק אמר, "אני אקח אותו אל ההר", ראו כולם כי אישוני האב חזרו למרכז העין והתמלאו פשר.
אחיו העמידו פנים שלא אמר דבר. קרוב ל-40 שנה שיצחק לא התקרב אל ההר, ולעומת מסירותם הידועה הוא פקד את בית ההורים רק בראש השנה. ובכלל, האב עצמו נזקק מדי פעם להליכון גם להליכות פשוטות, וברור היה כי גופו יכשיל אותו. אלא שאז הישיר האב את מבטו אל יצחק בנו, ואמר כמעט בתחינה, "כן".
2
רחוק ככל שהפליג יצחק בזיכרונותיו, היתמרו אביו וההר כיחידה אחת. בכל שבת בבוקר היה משכים קום ומאיץ בו ובארבעת אחיו לטפס עד הפסגה. את התלמידים שהיו באים לבקש את עצתו לקראת גיוס הנחה לעלות על ההר שלוש פעמים ביום, אחרי שחרית, מנחה וערבית. אם היו מוצאים אותו מבוסם ומבודח בעניינים של בינו לבינה, היה רומז להם שאת בחירת ליבם יוכלו לזהות רק על פי משיכתן אל ההר. אם תזמין אותה לטפס ותזהה מורא בעיניה, דע לך שתחשוש גם מלידת בנך. ואם תרוץ לפניך, תמעד ותצחק ותמחה משמלתה את העפר, דע כי אשת חיל נמצאה לך.
לעיתים נהג אביו להיעלם ליום שלם ולא ענה להודעות, אך תמיד היה אפשר למצוא אותו מתבודד על ההר. כשהיו שואלים אותו על מה ולמה נעצב והסתגר, היה עונה, "חלילה נעצב", ומוסיף "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים, וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה". לאחר מכן היה מונה את כל סיבות האושר בעולמו – ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל – ומעל כולם, אהבת ישראל, כי יהיה אשר יהיה, לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ.
אבל אהבתו העזה לכל עם ישראל הייתה שוב ושוב מתייחדת לבת הזקונים שלו נתנאלה. פעם אחר פעם היה מבקש את חסדי השם על אהבתו הגדולה, בתו, אחותו בעלת המום של יצחק, שנולדה אחרי חמישה בנים והביאה מזור לנפשו.
נתנאלה נולדה תינוקת בריאה, מבטה היה ער וצחוקה התגלגל עד קצה היישוב. בגיל שנתיים עוד התרוצצה בכל הבית, צהלה וסיחררה את אביה מעלה ומטה במדרגות הבית, אך כשהגיעה זמנה לעלות על ההר התגלה רפיון כלשהו ברגליה. תחילה נזף בה האב, הקשיח את פניו וגער בה, "מה יש לך?" אבל אט-אט, משראה שהיא שבה ונופלת, ובעיקר כאשר הבחין שהירידה מן ההר קשה לה מן העלייה, אמר לאמו של יצחק, "צריך לבדוק את זה, ההר לא משקר".
3
"אבא קום", אמר לו יצחק מוקדם בבוקר.
אביו הביט בו בעיניים מובסות. הנחיריים שנגלו תחת אפו הנשרי היו מורמים מעט למעלה, כבסלידה.
"נעלה אל ההר".
"איזה הר?" הפנה ממנו את מבטו הריק, ואז כמי שהשתחרר באחת מכבלי השינה, התעורר בו ניצוץ והוא כמעט וזינק ממיטתו ואמר, "ההר. כן".
"צריכים להזדרז", אמר יצחק, "שלא יהיה חם מדי".
את מחצית הדרך הם עברו בשתיקה. יצחק ידע כי שריריו של אביו נחלשו. רגליו רעדו, וברכיו הזכירו לו צירי דלת רופפים. "מה יש לך?" ביקש לומר לו, אבל הוא לא אמר דבר.
"אתה זוכר את הפעם האחרונה שעלינו לכאן יחד?" שאל אביו, ויצחק הופתע מצלילות זיכרונו. בביתו לא ידע להבחין בינו ובין ארבעת אחיו.
"אני זוכר אבא".
"אתה זוכר ש..."
"אני זוכר".
אביו השתתק והתיישב על סלע. יצחק הבין: מרגע זה ואילך ייאלץ לקשור אותו בחבל שחיכה בתרמיל. הוא ידע מראש שיגיע הרגע שבו ייאלץ לגרור את אביו בכוח. אחרת הם לעולם לא יגיעו לראש ההר.
4
את שם המחלה של נתנאלה, ניוון שרירים, שמעו מיד וללא שהות מן הרופא התורן בבית החולים. מומחים גדולים ממנו הוסיפו ודייקו את הסוג – דושן – הבהירו את הסיכונים למוות מוקדם – בעיות בנשימה – ערכו בדיקות על גבי בדיקות, שללו מחלות אחרות, אבל דווקא את זאת איששו שוב ושוב. כשמלאו לנתנאלה 12 שנים, היה ברור כי מצבה הולך ומתדרדר. היא כבר הייתה על כיסא גלגלים, נשמה בכבדות, וכעת היה צריך לסייע לה לאכול ולהתלבש.
באחד הימים הביא אותה אביו לתיכון שאותו ניהל, ושבו למדו גם בניו. יצחק הביט בו ולא דיבר. הנערים ישבו דומם בזמן שאביו עמד מאחורי אחותו וליטף את שערה שהיה אסוף לצמה. לרגע אחד, ראה אותה יצחק כנערה מן היישוב, ולא רק כאחותו. היו לה פנים מלאות חיים וברק. שערה היה בצבע חול, לחייה ורודות ועיניה בהירות וקרות. הוא הביט סביבו וראה בבירור, יופייה של אחותו עורר בחבריו הן רחמים והן תשוקה.
"כולכם מכירים את בתי נתנאלה", אמר אביו בהביטו עליה מלמעלה, "אחותו של יצחק. אם כן, תלמידיי היקרים, השבוע יצחק ואני זקוקים לעזרתכם. נתנאלה עומדת לעבור טיפול ביולוגי חדשני, ואני צריך שכל אחד ישאל את עצמו איך הוא יכול להתחזק כדי לסייע לה. כל מעשה וכוונה יתקבלו בברכה. אבל בעיקר, כולי תחינה, שכל אימת שיפנה אליכם יצר הרע עלו אל ההר, העפילו, התפללו, התחזקו באמונתכם, כי אין דבר העומד בפני הרצון והכל עניין של אמונה הוא".
5
באותו שבוע גדשו הנערים את ההר. בבוקר, עוד לפני הנץ החמה, כבר התכנסו בפסגה שניים או שלושה, מסתתרים בחסות החושך, מבוישים זה מזה. בשעות הלילה המאוחרות היו שועטים אל הפסגה כמו להקת זאבים, מייללים בקבוצות ושותים וודקה זולה בדבקות גדולה. אפילו בשעות הצהריים החמות היה אפשר למצוא כמה מהם מוטלים בצל עצי תאנה וחרוב. כולם זכרו את מדרש חז"ל שאותו לימד אביו לפני שבוע, "כל המוציא שכבת זרע לבטלה, כאילו שופך דמים", ואידך זיל גמור.
אבל רק יצחק לא טיפס אל ההר. תלמיד אחד מבין 38 נערים. תחילה איש לא ייחס לכך חשיבות, אולי עלה ולא ראו, אולי בשל הנסיבות פסח עליו יצר הרע. אבל ביום השלישי תהה אחד הנערים, "איפה יצחק?" ומיד השיב לו אחר בשכרותו, "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה".
6
כל השבוע היה יצחק ספון בחדרה של נתנאלה. היא ישבה בכיסא הגלגלים, וביקשה ממנו לספר לה מה למד. הוא סיפר לה על השיעור האחרון שלימד אותו אביו על רבי נחמן, על רוח סערה שבאה וחטפה את הוָלָד של בית המלוכה, ומשרצו לחפש את התינוק, שמו לב שרוח הסערה בילבלה את העולם כולו. ים הפך ליבשה, יבשה הפכה ים, יישוב הפך מדבר, מדבר הפך יישוב, ונחלפו כל מקומות העולם ואי-אפשר היה עוד לעלות בדרכים הישנות.
נתנאלה ישבה מולו בכיסא הגלגלים שלה ברגליים משותקות. החצאית כיסתה את ברכיה והגרביים היו מתוחים על קרסוליה. את הנעליים החדשות שאביו קנה לה טרם נעלה. הן היו מוכנות לרגע שהפצע המטריד בכף רגלה יחלים.
יצחק ישב מולה והליט את פניו ברגליה ופרץ בבכי.
"מה קרה?" שאלה אותו אחותו.
"אני לא יכול", הוא אמר, "אני לא יכול לעלות על ההר".
"מדוע?" שאלה וליטפה את ראשו.
"יסלח לי אלוהים", פניו הרטיבו את כל רגליה, "אני לא מאמין ביצר הרע. אני לא מאמין שהוא רע. אני לא מאמין יותר".
הוא הרגיש את נשימותיה על עורפו. עורפו היה מונח על ברכיה כמו מתחת למאכלת.
"אני מבינה", אמרה לבסוף וזקפה את צווארה הלבן.
"אני מפחד", לחש על ברכיה.
"אני יודעת".
7
כעבור אותו שבוע ביקש אביו מכל הנערים לצאת מבית הספר ולהתכנס בראש ההר. התלמידים רצו דרך שער בית הספר כמו חיות ששוחררו מכלובם. בקבוצה אחת כבר התהוותה תחרות, וקבוצה אחרת זממה לקטוף ענבים וסברסים שצמחו פרא במדרון. אביו נכנס לכיתה וראה כי יצחק עדיין יושב בשורה האחרונה ופניו פונות לחלון.
"אתה בא אל ההר?" שאל
"לא", השיב יצחק.
"כל השבוע ופעם אחת לא טיפסת", אמר אביו בשקט, ואז הוסיף מתוך פיזור דעת, "נתנאלה..."
יצחק שתק.
"אתה בא", פסק אביו, "הנערים מחכים".
יצחק נותר בכיסאו. עלבון ובושה השחירו את ליבו.
אביו צעד בטור שבין השולחנות, וכשקרב קיבע את שני מרפקיו על שולחנו של יצחק. בזמן שרכן לעברו התקשה יצחק להביט בעיניו. הוא הרגיש שאביו מחפש את מבטו כדי לומר לו משהו. אביו נשם בכבדות ואמר, "טוב", ואז הימהם "קדימה", אבל יצחק לא מש ממקומו. לבסוף, כאילו אחז בו דיבוק, לפת את זרועו של יצחק, שלף אותו מן הכיסא בכוח, והטיח אותו אל הטור שבין השולחנות.
"כולם באים", אמר בחמה כבושה, "וגם הבן שלי בא".
8
אביו כינס את הנערים כמו רועה צאן, הלך בשליש האחורי של קבוצת המטפסים וגער בסוררים. יצחק צעד אחרון, אך מפעם לפעם פנו עיני כולם לצפות בו. זרועו עדיין כאבה מלפיתת אביו, והוא חש כי גופו כרוך בחבלים בלתי נראים. פניו היו אדומות ואוזניו בערו ובושתו הייתה גלויה לעיני כל, אבל בליבו ידע שזאת הפעם האחרונה שהוא עולה אל ראש ההר.
בראש ההר התיישבו הנערים תחת צל האלון. אביו ספר אתם פעם אחת, ואז שוב פעם, ובשתי הפעמים ספר את יצחק אחרון. "על ההר", אמר להם, "אין סודות. הגבורה העילאית שהפגנתם השבוע תישמר בליבי לעד. פרקי התהילים שנאמרו פה, תרי"ג המצוות שהוקפדו, לשון הרע שנמנעה כאן פעם אחר פעם, וכיבוש יצר הרע שכולו מסירות נפש. כל זה למען בתי נתנאלה".
אז עצם את עיניו. דומה היה כי הוא חווה סוג של התגלות. התרוממות הרוח עברה בין הלבבות, וכולם ציפו לשמוע כיצד עבר הטיפול החדשני על נתנאלה. אביו פקח את עיניו הישיר מבטו אל עיני יצחק, שהביט חזרה אל אביו בתחינת "אל תשלח ידך אל הנער".
"תודה רבה גם ליצחק בני", אמר ובחן אותו, "אבל נתנאלה נפטרה הבוקר".
לאחר מכן הליט אביו את פניו בידיו, ויצחק עצם את עיניו כי לא יכול היה לשאת את השקט.
9
על פרקי הידיים של יצחק עוד הורגש החבל שהידק אליו את אביו. הדם כבר נקרש על פני השריטות הקטנות. צבעו מעופש, כמעט שחור. הזיעה הקפואה כבר התייבשה על עורו והפכה שמנונית ודביקה.
רגע לפני שהגיעו לפסגה, עצר אביו וכרע על ברכיו.
"אתה בא?" שאל אותו יצחק.
"לא", השיב אביו, "אני לא יכול".
"אתה בא", פסק יצחק ומשך אותו מן הסלע.
אביו הביט בו בעיניים זרויות אימה. יצחק עצם את עיניו ובפעם הראשונה זה 40 שנה, מאז אותו בוקר על ההר, הוא לא חש בכאב בנוכחותו. הוא ניסה להתיר את החבל שהיה כרוך אל אביו, אך הקשר התהדק וידיו היו פצועות. הוא שלף מן התרמיל את הסכין, ולרגע אחד תהה היכן כדאי לחתוך.
"אני מבקש סליחה", הביט בו אביו בתחינה, "באמת הבאת אותי לכאן כדי לנקום בי?"
יצחק שתק והתיר את הכבלים מגופו של אביו. לפתע נשא את עיניו וראה חיה מסתתרת בשיחים.
"תסתכל לשם אבא", אמר והפנה את ראשו של אביו.
בין השיחים יצאה נתנאלה על כיסא גלגלים. שערה היה בצבע חול ועיניה בהירות וקרות. היא דחפה את הגלגלים בידיה והתקרבה אליהם. אביו נשמט למרגלותיה ואחז בסבך שמלתה. הוא מישש את רגליה ואת ידיה וראה כי הן שלמות. על כפות רגליה היו הנעליים החדשות שקנה לה. הוא הביט בה וראה כי איש לא שפך את דמה.
"אני מפחד", לחש על ברכיה.
"אני יודע", אמר יצחק.
