האש באה חיוורת, כמעט שקופה, כמעט אילמת. היא התפשטה כשלולית בתכסית העשב. האבנים התלהטו בלא חמדה. בלא עניין. הנמלים על פני הקרקע ביקשו להימלט ואיחרו. בעומק הקינים מתו רבות ואחרות, רבות מהן, שרדו. שקיות הפלסטיק מוכות השמש התפתלו בחום כיצורים ונבלעו בלהבה. למעלה מזה הסתופפו עננים שחורים ולבנים. הם נבללו זה בזה כתשליל, אבל גשם לא ירד.
האש כילתה קליפות של גזע איקליפטוס. אכלה את העלים ואת העשב. היא נפרשה טלאים-טלאים. שחור תפס את מקומו של הצהוב, של הירוק. ארנב פרץ מלוא אוזניו מן השיחים אל דרך של עפר כבוש ומיהר הלאה. קיפוד הידס בעקבותיו איטי מדי, כלומר, איטי מהלהבות, וכשדבקו בו פלט צווחה דקה. שלושה תנים פרצו לכביש הריק והמשובש. שתי נקבות היו שם, וזכר. אספלט להט מתחת לכפות הרכות, ומן העבר האחר המשיך אחד לרוץ ושתיים השתהו, הביטו לאחור ואז הסתובבו ומיהרו בעקבותיו. עכבר בקע כמו פרח מתחת גזע שנפל שנתיים קודם. ריחרח. לא הצליח להחליט. הביט ימינה ואז שמאלה. קול נפץ פתאומי החריד אותו והוא פרץ קדימה מלוא פרוותו הכהה והרכה, ואחרים בעקבותיו — נחיל דליל אשר הלך והתעבה עם המרחק, זנב שרוב אורכו זנבות גמישים וחלקים, ורוב נפחו האיברים הפנימיים.
הרוח באה בגבם. חפזה על פניהם ואת החום והעשן נשאה איתה. בקצה שדה שהם חצו — רחש הכפות המהירות הזעירות בשלף, הכתם החי והשוטף של הפרוות האפורות — נבלמה האש על שפת הדרך החפה מצמחייה, ורק הרוח החמה הכתה רכה בקיר הצריף וניערה את הצילייה הרפויה, המסמורטטת כבר כמה עונות, ברזנט דהוי מתחת שמיים דהויים כמותו.
בתוך הצריף היו כמה איתים שאיש לא השתמש בהם שנים, מעדר אחד שלם ושניים בלי ידית, ולצידם שתי מגרפות ומקלטרת, עשרים שקים של דשן וגליל צינור שחור, עבה. נחיל העכברים נחצה סביבו כמו מים והתאחה שוב אחריו. עובד זר — כלומר, לא בן המקום — נחפז לטפס על הגג כשנהרו אליו בציוצים ובציפורניים. לרגע עוד נתלה על השפה, רגליו באוויר, ואז הצליח להעפיל כל כולו, והתיישב שם. התנשף. צפה אל האש שלחכה עשבים אחרונים על שפת הכביש. כשהבין שלא תוכל לחצות אליו, צחק צחוק עצבני, של בהלה. שאף עמוק, נשף לאט. כך לימדו אותו כשהיה עדיין ילד, ומוּעד לפּחד; היה שוכב במיטתו בלילה, מתחת לסדין או לשמיכה, ולא נרדם. עכשיו מולל בין שתי אצבעות ואגודל את שערות הזקן הכהה והדליל שבקעו מן הסנטר עד שנרגע. שכך הרעד בידיים. ברגליים. רק בבטן עוד נשאר כמו מין אדווה. הוא התרומם על הברכיים והשקיף אחורה, אל שעטת העכברים. כשגל נוסף של חום הכה בו, נשכב על הגב תחת להק ציפורים שהטיל על הנחיל חברבורות של צל, ציפור מבוהלת אחרי ציפור מבוהלת בקול משק כנפיים, בצווחות של אזהרה, בכתמי לשלשת שניקדו את הנתיב אחריהן כצל בהיר, חומצי. עיני כל הציפורים מלאו עוד ציפורים, ורק הציפורים שבחזית הגל הזה, הלהק, ראו את הגגות ואת המרזבים ואת דודי השמש.
רני ואני לא היינו ערים לכל זה. מכל הדרמה שמענו רק את הציפורים כשעברו מעל העיר, וגם על זה לא נתנו את הדעת. ריח העשן, כשהגיע, היה דק עד כדי כך שלא הטריד. לא ידענו שום דבר על התנים, על הנמלים, על הקיפוד. העכברים היו עדיין בדרכם אלינו, וממילא הייתה להם הרבה עיר לחצות. החלון במטבח של רני פנה אל החצר האחורית של הבניין, ואני בדיוק הסתכלתי ממנו החוצה וחיכיתי למים בקומקום שירתחו. הייתה שם, בחצר ההיא, מין נדנדה כזאתי, ישנה. שני מושבים של פלסטיק וביניהם צינור ארוך. ילד ישב שם בגבו אליי.
ילד, קראתי אליו. ילד, אתה בסדר?
הוא הסתובב אליי בפנים רציניות שהתכהו בצל הציפורים ואז התבהרו כשהן חלפו.
יולדים לי אח עכשיו, הוא אמר.
מזל טוב, אמרתי, והוא הינהן בכובד ראש. גירדתי קצת בלחי והינהנתי בחזרה. הסתכלתי על העץ שצמח מאחוריו, והוא השיב אליי מבט עיוור מבעד עין שהייתה סיקוס בגזע. נזכרתי בימים שבהם הייתי אני הילד, וישבתי לבד על ספסלים ונדנדות ועל גדרות האבן. כיחכחתי. תגיד, שאלתי, יש אצלך מישהו בבית? יש לך איפה להיות?
סבתא שלי עוד מעט באה, הוא אמר.
יופי, אמרתי. אם אתה צריך משהו, תגיד.
אסור לי לדבר עם זרים, הוא אמר.
על השיש הלכו שתי נמלים שמנות. מעכתי אותן במטלית וניערתי בכיור. הבאתי את הקפה שלנו לסלון. רני בדיוק הקליד משהו בטלפון. כשהיה רכון ככה הזדקר לי הדמיון בינו לבין אמירה, ואני נזכרתי איך זה היה לראות אותם יושבים ביחד אצל ההורים שלהם, ליד שולחן ארוחת שישי שכבר לא הוזמנתי אליה מאז הגירושים. הם היו מצחקקים הרבה בארוחות האלה. היו להם בלי סוף בדיחות פרטיות, ואליהן לא הוזמנתי כבר אז. רק ממרחק הזמן הבנתי את התיאטרון הזה, ושבתוך רצף ההלצות וההערות שהיו לפעמים דקות כמו להב ולפעמים עבות, וולגריות, המתינו שניהם כל הזמן לאישור השקט של אמא שלהם, שתראה כמה קרובים הם, כמה שנונים, כמה חריפי מחשבה. אני השתדלתי לצחוק במקומות הנכונים ולפעמים הייתי מהדק יד על הברך של אמירה מתחת לשולחן או מציץ בידיים שלהם, הבהירות, עם העור השקוף-כמעט והוורידים הכהים שהשתרגו תחתיו לאור נורות הניאון הארוכות, האיומות, שאמא שלהם תמיד אמרה שעוד מעט יחליפו, ואבא שלהם תמיד אמר שיטפל בזה אבל אף פעם לא עשה עם זה כלום, ואני הנחתי שלא טיפל בזה גם בכל החודשים שעברו מאז שהייתי שם בפעם האחרונה, ואמירה סיפרה להם שאנחנו מתגרשים ואני הנחתי לה יד על הברך והיא התקשחה לרגע ואז הסירה אותה.
התיישבתי בכורסה מול רני. שתיתי קצת מהקפה, שהיה עדיין חם מדי. אז מה שלום אמירה? שאלתי. ניסיתי להישמע אגבי.
רני הניח את הטלפון והסתכל עליי. הייתה להם מין מחווה משפחתית שלקח לי כמה שנים עד שזיהיתי גם אותה, והגיעה מאבא שלהם: לפני שהתחילו לדבר היו שלושתם שואפים עמוק, ומהתזמון של הנשיפה אפשר היה להבין מה הם חושבים עליך גם אם הנימה של התשובה הייתה בדיוק אותו דבר. לפעמים היו שואפים ומתחילים לדבר מיד, ואז הכל היה בסדר, אבל לפעמים היו שואפים ואז נושפים בשקט, כאילו הצורך לענות לך בלי להתפרץ או להרים את הקול דרש איזו היערכות מיוחדת. השאיפות של אמירה, נקיפות השקט שבין המשפטים, הלכו והתארכו ככל שהיחסים בינינו, האהבה הדו-צדדית ודו-סטרית שלנו, נמתחו לקראת סיום.
רני הוציא אוויר לאט. היא בסדר, הוא אמר, ואני נזכרתי ברגע שבו הבנתי שנפרדנו באמת, שאנחנו בעולמות נפרדים, כי היא חתכה אותי מעליה במכה אחת ומהצד שלה היא כבר הייתה לחוד ממני כמו לפני שבכלל הכרנו, אבל מהצד שלי עוד היינו מחוברים באלף נימים דקים.
× × ×
כשבא הגשם, שהיה מחוץ לעונה, שיירי האש — מין להבה שטוחה ורחבה שנפרשה כמו רחש על השדה שהתכהה — לחשו ואז שקטו. דממת פתאום שהייתה רחבה גם מן הלהבה ההיא באה והתיישבה בכל. דממו הציפורים ודממה העלווה, דממה הרוח ודממו צמיגי המכוניות שהעלו עד אז אוושה רכה מן האספלט. כמה מן הזרעים התחילו לעשות את שלהם בשקט. בתוך שלושה או ארבעה ימים, גם אם קשה להאמין בזה עכשיו, יגיע הירוק המהוסס.
נחיל העכברים התפצל. מחציתו חצתה גדר של פארק שעשועים סגור. העכברים שטפו לרגלי סוסי הפלסטיק ובתוך המנועים ובסבך גלגלי השיניים. מחציתו האחרת נמתחה הלאה, אל העיר. העכברים ההם חפזו בחצרות ובין מכוניות חונות. לפעמים היו כמה מהם נפרדים וממהרים אל צל חדרי המדרגות ואל האפלולית של מקלטים ציבוריים. אחד עצר לרחרח פצע שפערה החלודה בצינור המתכת העבה שנמתח מקיר הבניין ומטה לביוב. אחרים המשיכו במרוצה סביבו ומאחוריו. הם דחקו אותו, והוא נפל מן השפה אל התחתית המצחינה והרכה. צווחות הגועל והבהלה של האנשים למעלה הידהדו סביבו מן הדפנות. הוא רץ איתן ובקע משם כמה מטרים אחר כך. צואה של אנשים רבים דבקה לו בפרווה. המשיך לרוץ ולא הפסיק בזמן שהתייבשה, ורק אפו רטט באי-נוחות, מהיר כפעימות הלב הזעיר שקירותיו הדקים התכווצו ושוב רפו בקצב כמו אגרוף קטן מאין כמותו, קטן עד אין תועלת (כאגרוף), ודחפו את הדם ושאבו אותו בסבך העורקים והוורידים.
רק כשנישא החושך אל שפת העיר בהמיה העצבנית של החשמל בשנאים ובחוטי המתכת העבים יצאו התנים מן המחבוא על שפת הכביש ופנו לחזור. מתחת לקרקע פנו לשם גם הנמלים. האש רמצה. כבו הלשונות האחרונות. ציפור חזרה אל הקן שקודם נמלטה ממנו. לא היה שם איש שיספר לה שאין שום טעם להתיישב על הביצים שנחנטו בחום, ואם היה, ממילא לא הייתה מבינה מה הוא אומר. שמונה ימים דגרה עד שנואשה.
× × ×
העכברים מילאו את הבתים. את הכבישים. את מסתורי הזבל. את מטבחי המסעדות. אנשים השאירו מפתחות של הדירה אצל שכנים, שיהיה מי שיפתח למדבירים שהם הזמינו, ומיהרו אל הפקקים. רבים יצאו בדרך הראשית. אחרים בחרו בכביש שנמתח לצד השדה ההוא. הילדים הביטו בו מן המושב האחורי. הם לא ידעו שמשם פרצו העכברים מלכתחילה, ולא הבחינו גם בתל הנמלים שכבר התחיל להתגבה.
שיירת המכוניות נקלשה לקראת הערב. רק מרוצת העכברים המשיכה. כמה מהם מצאו מקלט בארונות מטבח, במכונות כביסה, במדיחים, במייבשים, בחדרי ההסקה המרכזית שהפכו למחסנים של אופניים חלודי שרשרת. היו בהם, בין העכברים האלה, כמה שנהרו עם הנחיל הראשוני ואחרים שהצטרפו בדרך. היו שם עכברי שדה שנדהמו כשפרצו אל האור הגלוי של השמש, הבלתי מתווך מבעד צל עלים ועשבים. היו כאלה שהכירו רק את הצל הפנימי של הבתים עד שפרצו משם ובאו עם שעטת כל הרגליים הקטנות, ואחרים תפסו את מקומם והתחבטו בין קירות ומדפים וארונות.
הגעתי שוב אל רני יומיים אחרי זה, כי הוא קנה אולי עשר מלכודות ואני לא הספקתי לקנות אפילו אחת עד שהכל אזל, והוא אמר שבשמחה יביא לי שתיים או שלוש.
ישבנו ושתקנו שנינו. נשפתי על הקפה וחיכיתי שיתקרר. לקח קצת זמן עד שהבחנו בצל שמילא את המטבח. החלפנו מבטים. פתאום שמענו מבחוץ מין המיה, כמו קהל גדול שמפטפט באולם הנשפים בסרט ואי-אפשר להבין מילה ממה שהם אומרים.
ניגשנו לחלון. מאחורי הגינה והנדנדה והעצים משהו השתהה באופק כמו הר חדש.
יצאנו החוצה. אף עכבר כבר לא נראה לעין, אבל שיירות הנמלים נמתחו לאורך כל המדרכות והכבישים. הן היו כולן בדרך אל ההר הזה, התל, שהיתמר כבד מעל גגות בתים ומגדלים ומגדלי תקשורת.
אתה רואה את זה? רני שאל כאילו אנחנו בסרט. אפילו לא עניתי. טיפסתי על גדר האבן הנמוכה שמול הבית ועמדתי עליה, ורני בא וטיפס עליה גם. הילד מהנדנדה שלשום עמד שם לידנו. לא שמתי לב שהוא הגיע. כבשתי את הדחף ללטף לו את הראש. הרי לא הכרנו בכלל. הוא היה לי זר לגמרי. נולד לך האח? שאלתי, והוא הינהן בפנים רציניות ואמר, כן, הוא נולד. אמא איתו בבית חולים עדיין. ראית אותו? שאלתי, והוא אמר, כן, אני לא מבין בשביל מה הוא טוב.
ככל שהלך התל והתגבה, והצל הלך והתארך, יצאו עוד ועוד אנשים מן הבתים מולטי השמש. עכבר יחיד הגיח פתאום ורץ תחתינו על המדרכה עד שנבלע בפתח אחד מחדרי האשפה, אבל לא נתנו עליו את הדעת. עמדנו שם כולנו והסתכלנו על התל הזה ועל המסוקים שכבר הקיפו אותו מרחוק, בזהירות, שלא לפרוע, אף שהרוח מהלהבים בכל זאת העלתה ממנו ענן אבק קטן והתוותה פסים בהירים, רחבים, מתחת לפסגה. אנשים יצאו אל הרחובות ואל המרפסות והתייצבו בחלונות ועל הגגות ובפתחי החנויות. עמדנו שם כולנו והסתכלנו. חיכינו שמשהו יקרה.
