זה היה עוד רגע מכושף בדברי הימים של נבחרת הכדורגל שלנו. לא ניצחון גדול חלילה. מעטים הניצחונות הגדולים במחוזותינו. זו לא ההתמחות שלנו. הכישופים שלנו, מעוררי התפעלות ככל שיהיו, לא מסתיימים בשלוש נקודות כשהעשן מתפוגג. ואולי הקסם האמיתי הוא שכמה שלא נבקיע, כמה שלא נסתכל לאיטלקים ולמי שלא יהיה בעיניים ונספק רגעים של היינו כחולמים, או היינו ככמעט כחולמים, בסוף נישאר בדיוק כפי שהיינו: מלאי מחמאות וזהו.
ואולי עדיף ככה. בלי ציפיות מרחיקות לכת שהופכות את האכזבה להתרסקות. טוב לנו עם הכמעט הזה. הוא בול אנחנו. וכשזה הסטטוס, תמיד יימצא מי שיעשה את הטעות הקרדינלית שתשמר את מעמדנו. ואנחנו נתעצבן, נדפוק עם שתי ידיים על השולחן (זה מה שאנחנו עושים הרי כבר שישה עשורים) ודי מהר נשלים. זו המסורת. ובכלל, מה חשבנו לעצמנו כשבדקה ה-89, ב-4:4, חגגנו כאילו חילצנו תיקו מאיטליה. מזל שבא החמישי של סנדרו טונאלי, שתי דקות אחר כך, כדי להזכיר לנו מי אנחנו.
זה היה ערב שבו הכל קרה בגדול. הפנטזיות ההתקפיות התגשמו בהכי פרוע. מנור סולומון התרוצץ כשהגנה איטלקית שלמה נתלית לו על החולצה; דור פרץ, כובש מסוג מברג פיליפס, היה חד כמו סכין יפני; דונארומה חזר הביתה מותש, עם רביעייה, כאילו עבד במובינג; וגם כשלא מצאנו את הרשת, האיטלקים נתנו יד ורגל. מצד שני, גם הפלטות ההגנתיות והמנטליות אצלנו באו בהכי מפואר. נרפות, קלות דעת, רגליים רועדות, חורים שחורים משחור.
רן בן-שמעון יכול להבטיח לשחקני הנבחרת שהם עוד יגיעו לטורניר גדול. זה למעשה התפקיד שלו, להבטיח – אחרת למה הוא שם? – אבל קודם משהו בסיסי בנו, בגישה שלנו, חייב להשתנות.
בנינו על הדור של קיץ 2023. הדור של אוסקר גלוך, דור תורג'מן, רוי רביבו ודניאל פרץ – דור שלא ספר את העולם – שיעשה את ההבדל, שיהפוך אותנו ליותר מכמעט. שלשום זה לא קרה.
אני מניח שרובנו היו מעדיפים משחק פחות מפואר של הנבחרת, אבל כזה שמסתיים בניצחון קטן. לפעמים גם זו אופציה.
