התוצאה של ישראל בקמפיין מוקדמות המונדיאל הייתה צפויה למדי מיד לאחר ההגרלה: המקום השלישי המוכר והלא-טוב. קיבלנו שתי נבחרות שמשמעותית יותר טובות מאיתנו, נורווגיה ואיטליה (עד מארס לא היה ידוע אם זו תהיה היא או גרמניה, אבל זה לא משנה), ושתי נבחרות שמשמעותית חלשות מאיתנו, אסטוניה ומולדובה.
חמישה משחקים לתוך הקמפיין, נראה שאנחנו בהחלט לדרך שם - אפס נקודות משש בשני משחקי "בית" מול הנבחרות הבכירות, ושלושה ניצחונות בשלושה משחקים מול הנחותות. אז התוצאות לא היו מפתיעות, אבל היכולת, לעיתים, דווקא כן, ויש סיבה לאופטימיות לקראת העתיד.
ההפסד לאיטליה לא היה עוד הפסד - לא סתם הוא קיבל סיקור בכל העולם. הייתה בו כמות גדולה של דברים גרועים שאנחנו רגילים לראות, כמו הפערים הגדולים ביכולת בין ההגנה להתקפה וחוסר מסוגלות מינימלית לשמור על יתרון, אבל גם כמות גדולה של דברים נהדרים שכבר מזמן לא היו כאן, ובראשם אומץ.
ההרכב שפורסם השאיר הרבה מאוד מקום לשאלות. בדף הרשמי של אופ"א ובאתרי כדורגל גדולים מחו"ל, הופיעה ישראל במערך 1-3-2-4, בעוד שבתקשורת בארץ יישרו קו שזה 1-2-4-3 - המערך שרן בן שמעון בדרך כלל בוחר מול נבחרות חזקות - כשדור פרץ מתפקד כחלוץ. בפועל, זה היה 0-5-5 משונה, שעבד מצוין, בעיקר בפתיחת המשחק שהייתה בשליטת ישראל. לא סתם מאמן איטליה ג'נארו גאטוזו הודה כי "ישראל הפתיעה אותנו וגרמה לנו להמון בעיות" ושהוא היה צריך "לפענח את השיטה שבה היא שיחקה".
לא מעט אוהדים הביעו תסכול מההרכב בטענה ל"התחכמויות" מצד בן שמעון, אבל להפתיע בשיטת המשחק זו בדיוק הדרך להפתיע בתוצאה במשחק מול נבחרת עדיפה בהרבה. כרגיל אצל הנבחרת שלנו, זה היה רק כמעט, אבל זו הדרך שיכולה לקחת אותנו להגשמת המטרה המוצהרת: יורו 2028. עכשיו רק צריך למצוא בלם.
