נח מוזס היה "ידיעות אחרונות". הוא והעיתון היו שתי ישויות שלא ניתן היה להפריד ביניהן. מרגע קומו בבוקר ועד שהלך לישון (כמובן, לאחר שווידא עם העורך ובעיקר עם מנהל הדפוס שהעיתון מוכן), ושוב, ברגע שפקח את עיניו (ובדק מיד שהעיתון נשלח כבר למפיצים ברחבי הארץ) – הוא נשם, אכל ושתה את העיתון.
כולם קראו לו "נח", לא "מר מוזס", כי הוא ראה את כולם בגובה העיניים. הוא התייחס לאחרון עובדי הדפוס ולמפיצי העיתון ברחבי הארץ, שאת שמותיהם תמיד הכיר, באותה רצינות ואנושיות שבהן התייחס לראשי ממשלה, לשרים ולח"כים שחיזרו אחריו במטרה להשפיע ולהתפרסם. הוא אפילו אהב לשמוע הערות של העובדים במטרה לשפר את העיתון ולקרב אותו עוד יותר לקהל הקוראים. נח היה אדם צנוע, נטול אגו, עם אינטליגנציה רגשית טבעית ואהבת אנוש.
2 צפייה בגלריה
(נח מוזס (משמאל, עומד), ליד מכונת דפוס חדשה שאיפשרה להדפיס אלפי עותקים של העיתון בשעה. העיתון היה עבורו מפעל משפחתי, ציוני, לאומי)
העיתון היה עבורו מפעל חיים, מפעל משפחתי, מפעל ציוני, מפעל לאומי. העיתון, שנולד לפני קום המדינה, גדל עימה יד ביד ושיקף תמיד, כסיסמוגרף רגיש, היכן היא ניצבת בכל רגע נתון, מהן מטרותיה, מהו חזונה; שיקף את מצב הביטחון שלה ובעיקר את התקווה לעתיד טוב יותר. נח היה התלמיד המסור, השולייה המקצועית של אביו יהודה ושל אמו מרים, שניהלו את העיתון ביד רמה גם מביתם – ליתר דיוק, מהמטבח ההומה בשדרות רוטשילד בתל-אביב. טרם המצאת הטלפונים הסלולריים, הביפרים ואפילו הטלפון הרגיל – זה עם החוגה, שלא היה מצוי ברוב הבתים בשנות ה-50 – שימש הבית צומת סואן שאליו הגיעו כולם, פועלי ייצור כמו גם עיתונאים בכירים, לעיתים עם ילדיהם הקטנים, ועל הדרך זכו לטעימות מהמטבח של מרים שהייתה אישה מאוד דעתנית.
אורחות חייו של נח היו צנועים – במכנסי טרילין פשוטים, שתמיד היו מונחים עליו ברישול, ובחולצה של אתא, הוא נראה כמו כל אחד מהעובדים. בלבוש הזה הוא נטמע בקרבם והיה לאחד מהם. הוא ידע להעניק לעובדים תחושה שהם לא בורג במפעל ייצור, אלא שותפים לדרך. בהתאם לכך היה גם היחס לוועד העובדים: התחשבות ההנהלה בוועד ובעובדים הייתה לשם דבר בחוגי העיתונות, בין השאר כי נח, בסיוע האינטואיציה האנושית הטבעית שלו, ידע שתגמול הוגן וטיפוח העובדים מעצימים את מחויבותם לשגשוג העיתון ולהגדלת רווחיו.
מרבים היום לדבר על נאמנות בהקשר הפוליטי, אבל חלק מדרכם של נח ושל אביו היה לבנות רשת של עובדים מסורים, נאמנים, המזדהים עם האתוס של העיתון. לא רק הבגידה – זו של כתבים ועורכים שנטשו בלילה אחד את "ידיעות אחרונות", נטלו את הקניין הרוחני שלו והוציאו לאור עיתון מתחרה, "מעריב" – הנחתה את נח. הלומי "הפוטש", כפי שכונה המהלך בחוגי העיתונות והפוליטיקה, החליטו יהודה ונח לקום מיד מעפר ולתת פייט למתחרים, שדאגו לעטוף עצמם בארשת אליטיזם מתנשאת. נח בנה שדרה חדשה של עובדים, גייס כוחות חדשים והתגלה כשחקן נשמה שידע להדביק את העובדים בהתלהבות ובמסירות שלו. הגאונות שלו התבטאה בעיקר בכך שהתחבר בכל נימי נפשו לרוח התקופה הישראלית, לכור ההיתוך של העדות השונות, לדעות המגוונות ולשינויים הפוליטיים-חברתיים שעברה המדינה. עיתונו היה לביטאון האותנטי של הקונצנזוס הישראלי והשאיר אבק לעיתונות האליטיסטית, בעלת הזיהוי הפוליטי שאפיין את החברה הישראלית באותה תקופה.
הפרגמטיות שלו הייתה לשם דבר. באמצע שנות ה-70 נסגר ביטאון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), וכתבים ועובדים נפלטו לשוק העבודה. אחד מהם, אב לשתי ילדות קטנות, הגיע לאבי, העיתונאי אריה צימוקי ז"ל, וביקש ממנו סיוע להתקבל ל"ידיעות אחרונות". אבי פנה לנח והמליץ על העובד. נח שאל עליו והתעניין במקצוענותו, תוך שלא נעלמו מעיניו דעותיו, שנחשבו אז במיינסטרים הישראלי כרדיקליות. הוא זימן אותו לשיחת היכרות והחליט לקבלו לעבודה, אבל במקביל, אמר לאבי, "מצידי, שיפעל למען מהפכה עולמית כציווי הקומוניזם, רק שלא יעשה לי מהפכות ב'ידיעות אחרונות'".
נח היה לא רק אדם בעל מידות טובות, אלא גם איש עסקים חריף, שאפתן ונמרץ. הוא הוביל עיתון שהיה בראשית שנות ה-50 על הקרשים, ולאט-לאט ייצב אותו עד שהיה לאימפריה כלכלית משגשגת, ל"עיתון של המדינה". הוא נהג להתעדכן בשוק העיתונות העולמי, בהתפתחויות טכנולוגיות ובעיקר במגמות חדשות. הוא תמיד היה עם יד על הדופק באיתור הזדמנויות עסקיות. בין השאר, טיפח את השבועון "לאשה", שהיה במשך שנים רבות השבועון הנפוץ במדינה.
באמצע שנות ה-60 ייסדו נח ופולה אשתו סלון פוליטי צנוע בביתם. מדי שבת בבוקר התרכז שם תמהיל של עיתונאים, בכירים וזוטרים כאחד, עובדים שחשו בדידות, קצין צבא בכיר, פוליטיקאי מוביל. התפריט היה אקטואליה והגפילטע פיש של פולה. כשהעיתון שיגשג ופרח, החל משנות ה-70, אסור היה לשאול את נח על התפוצה ועל נהירת המפרסמים. מכיוון שהיה אדם רגיש וקצת חרדתי, הוא חשש הן מעין הרע והן ממנוחה על זרי הדפנה. הוא תמיד זכר איך הכל התחיל. בימי שישי בערב נהג להתקשר לאבי כדי לשוחח עימו על הטור השבועי, וכך עשה עם בכירי העיתונאים כולם: מעתיר לא רק תשומת לב, אלא גם מבקש ללמוד מכתבי השטח על הלך הרוחות בפוליטיקה, בכלכלה, בצבא ובעיתון.
בשנותיו האחרונות התחבר לאהבה נושנה שלו – ספרות עברית. הוא למד אצל פרופ' הלל ברזל באוניברסיטת תל-אביב כסטודנט חופשי ונהנה מכל רגע.
מותו הפתאומי הכה את העובדים בתדהמה ובאבל, כמו היה בן משפחה של כל אחד מאיתנו. לכל אחד היה זיכרון מהשיחה האישית עם נח, מהחיבוק שלו. חודש לאחר מותו בערב שמחת תורה, נפטר במפתיע גם אבי. חצי שעה לאחר מותו כבר הייתה פולה על קו הטלפון. הייתה זו הפעם היחידה ששמעתי אותה בוכה. "נח כנראה קרא לאריה", אמרה.
* טובה צימוקי היא עיתונאית ב"ידיעות אחרונות"
