את הדברים הראשונים ששמעתי מנח מוזס לא שכחתי מעולם ולאורם אני פוסע כל חיי. "בחור צעיר", הוא פנה אליי ואמר את משפט המפתח: "פה לא צריך להיות עיתונאי טוב, גם לא טוב מאוד. פה תצטרך להיות תמיד הטוב ביותר, כי עיתונאים טובים יש בהרבה מקומות, אבל הטובים ביותר הם מעטים, וזה מה שאנחנו צריכים".
זה היה ב-1979, ימים אחדים לאחר שהתקבלתי לעבודה ככתב לענייני פלילים ב"ידיעות אחרונות" והוצגתי בפני נח מוזס. התרגשתי כשנכנסתי לחדרו. להפתעתי, הוא קם לעברי, הניח יד על כתפי והיה מיד לבבי מאוד אף שמולו ניצב עיתונאי צעיר שלא הכיר.
אני זוכר שהוזמנתי לשמחה משפחתית גדולה של משפחת מוזס בבית סוקולוב. היו שם מאות אנשים. הייתי עדיין עיתונאי צעיר, רחוק מלהיות בכיר. הגעתי עם שתי בנותיי הקטנות (הבן טרם נולד). נח קרא לי ולרעייתי אריאלה, שאל לשמן של גלית ומיטל, שהיו בערך בנות חמש ושנתיים – והושיב אותן על ברכיו. זה היה לא רק מרגש, אלא נתן את תחושת המשפחתיות שכל כך אפיינה את נח ואת פולה מוזס ומאפיינת את המשפחה עד היום.
נח היה איש לבבי, חם ונוח לבריות. היו בו גם סקרנות רבה וידע רב. באחד הבקרים ראיתי אותו מהלך, כדרכו, בדפוס, רגע לפני שהעיתון הודפס (כן, היו זמנים ש"עיתון הערב" הופץ בצהריים). הוא הביט באחת הכתבות בעמוד הראשון וקרא במהירות לעובד הדפוס, שסידר את אותיות העופרת בסדר בלט בעמודים. "אין זמן לדבר עם הכתב", הפטיר נח. "חייבים לתקן עכשיו טעות שמצאתי פה. האירוע הזה היה בשנה אחרת", אמר נח, די בכעס, ותיקן את הכותרת. נח צדק. הכתב טעה וראה את התיקון רק בעיתון המודפס.
נח השתתף בקביעות בישיבות המערכת, ומביקוריי הרבים במערכת בתל-אביב איני זוכר אפילו פעם אחת שהוא נעדר מהבניין. תמיד תמהתי מתי האיש המיוחד הזה יוצא לחופשה או הולך לנוח. אחד העורכים הוותיקים אמר לי יום אחד, לא בצחוק: "גם כאשר נח לא פה, הוא בבניין". זה היה כל הסיפור של נח מוזס: הוא תמיד היה נוכח, גם כשלא היה שם.
אני מתגעגע אליו.
* גד ליאור הוא עיתונאי ב"ידיעות אחרונות"
