עד לפני כמה שנים פחדתי מיום כיפור והימים הנוראים.
כל החודש הזה היה בלתי נסבל מבחינתי.
פחדתי שאלוהים לא אוהב אותי ולא יכול לסלוח על החטאים שלי.
הייתי הולך כל לילה לסליחות וצורח - "חטאנו לפניך רחם עלינו".
את אלוהים תפסתי בילדות שלי כסבא זקן שרואה כל מה שאני עושה.
מעניש ומחלק פרסים.
יש חוקים מאוד ברורים ומי שנופל - נענש.
בשנים האחרונות אני תופס את אלוהים אחרת לגמרי.
אני מבין שאת המסע שלי פה בעולם הזה אני צועד איתו יד ביד.
והוא אוהב אותי בלי תנאי. הוא אבא שלי. הפסקתי לפחד.
הוא רחום וחנון, ארך-אפיים ורב-חסד.
אז את חודש אלול ויום כיפור אני עובר באהבה ובשמחה.
"ונסלח לכל עדת בני ישראל", כל החטאים כשלג ילבינו.
זה מזכיר לי את הימים שהייתי מחנך והיה לי תלמיד שאהבתי במיוחד -
כשראיתי אותו מתאמץ ונופל וקם, ידעתי שמה שחשוב זו הדרך - לא המכשול.
הייתי מאושר בשבילו כשהיה מצליח, ושרף לי הלב כשנכשל - אבל תמיד אהבתי אותו.
ואבא שלנו אוהב אותנו. יום הכיפורים זה יום של סליחה - לא של דין.
את תפילת כל נדרי בערב יום הכיפורים אני מתפלל עם טלית על הראש וחיוך גדול.
בלי פחד - אלא באהבה.
