הצילומים לסדרה "רשת מרגלים" התערבבו לאסף פרי עם שירות המילואים שלו בלבנון, מיד אחרי 7 באוקטובר. "באותו יום הוקפצתי ללבנון", מספר פרי, שמגלם בסדרה את אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל בימי מבצע אביב נעורים.
"הייתי בלבנון שלושה חודשים רצוף עם ביקור אחד בבית. במהלך המילואים קיבלתי אישור מהיחידה שלי לטוס למלטה, להמשך הצילומים. טסתי לשם אחרי ביקור של 24 שעות בתל-אביב. במלטה צילמנו מלחמה, עם פיצוצים וכל הפירוטכניקה. זו הפקה עם תקציב, אז פיצוץ היה פיצוץ. סיימתי את החודש במלטה וחזרתי להילחם בלבנון. נלחמתי 'בכאילו' במלטה, ונלחמתי באמת בלבנון".
4 צפייה בגלריה
("המוסד קיבל מיתוג גבוה ונחשק". אוהד קנולר, דרור קרן, רוי מילר ואסף פרי באנדרטה לזכר 11 חללי מינכן בתל־אביב | צילום: טל שחר)
והוא לא היחיד שהמציאות של 7 באוקטובר התערבבה לו עם צילומי הסדרה המדוברת. "השוק, הכעס והזעם של 7 באוקטובר עוררו בי תחושת נקם מטורפת", אומר רוי מילר, שמגלם את מייק הררי, ג'יימס בונד הישראלי וראש יחידת המחסלים. "אתה מרגיש חוסר אונים מטורף, ואז טס למדינה זרה, כשכל מה שאתה רוצה זה לחזור לארץ, לתפוס אם-16, ולחכות לפקודה. זה היה מאוד קשה ומתסכל. במלטה, בלילה, היינו מנהלים שיחות על מה שקרה בארץ.
"באיזשהו מקום אני חי את 7 באוקטובר, כמו כולנו, עד היום. זה המקום להגיד שעד שלא כל החטופים יחזרו, לא נחזור לנשום. אנחנו מתעסקים פה בטלוויזיה, ומקדמים סדרת טלוויזיה שרלוונטית לסכסוך, בזמן שהאחים שלנו נמצאים שם מתחת לאדמה ונמקים".
"כשהתקשרו אלינו לבדוק אם זה אפשרי לחזור לצילום, אף אחד לא רצה לעזוב את המשפחה שלו", מספר אוהד קנולר, שמגלם את סוכן המוסד לודוויג. "אני יושב עם אשתי, שהייתה אז בהיריון, ועם הבן שלי בן ה-17 ולא יודע מה לעשות. העובדה שההפקה לקחה אותנו עם המשפחות לשלושה שבועות במלטה הייתה חוויה מאוד מיוחדת, אבל ברור שכל הזמן היינו מחוברים לארץ".
מרדף של חתול ועכבר
"רשת מרגלים" (Band of Spies), דרמת ריגול בינלאומית שתעלה בבכורה עולמית ב-yes VOD ב-21 בספטמבר, נפתחת במתקפה האכזרית של ספטמבר השחור על משלחת הספורטאים הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972, שמובילה למבצעי סיכול ממוקדים של המוסד ברחבי אירופה. שני הארגונים מנהלים מרדף קטלני של חתול ועכבר, במהלכו נחשפים המניעים וההשלכות של המעשים שלהם, והמחיר הטרגי של הסכסוך המתמשך.
הסדרה, אותה יצר אמיר מן וביימו לורנס גאף הבריטי ובאלינט סנטגיורגי ההונגרי, הופקה על ידי סטודיו ענני מבית פרמאונט הישראלית וארצרי פיקצ'רס הבריטית. צוות ההפקה כלל שחקנים מעשרות מדינות. דרור קרן הוא צבי זמיר, ראש המוסד, שתחת פיקודו יצא הארגון למבצע "זעם האל" - התגובה הישראלית לטבח ולפיגועים שבאו אחריו. עוד משחקים בין השאר הישאם סלימאן, עוז זהבי, מאור שוויצר, אמיר בוטרוס, דניאל גל, דיאנה גולבי, יעקב זדה דניאל, לואי נופי ויפתח מזרחי.
במציאות המדממת שבה הישראלים חיים, מעניין אותם למה טרוריסטים ערבים הרגו אזרחים בכפר האולימפי לפני יותר מ-50 שנה?
"זה סיפור היסטורי חשוב מאוד, מרתק ומסעיר, וזו תקופה נורא חשובה בהיסטוריה של המדינה", אומר אמיר מן, יוצר הסדרה. "זו גם סדרה בינלאומית. דרמה זה לא אנשים טובים, אלא גם רעים. גם אם אתה אומר 'זה האויב שלי', אתה צריך להבין אותו באיזושהי רמה. הסדרה אמנם עוסקת באירועים שקרו לפני יותר מ-50 שנה, אבל הם מאוד רלוונטיים לנו גם היום. מדהים כמה שורות שהדמויות אומרות נכתבו לפני 7 באוקטובר. זה נשמע, גם בצד הישראלי וגם בצד הערבי, כאילו הם אמרו את זה היום. זה מהדהד כל כך חזק והופך את הסדרה לכל כך רלוונטית. את כל הקיצוניות של חמאס אתה שומע כבר שם".
"כדי שסדרת טלוויזיה תהיה עמוקה, בועטת וסוערת, היא צריכה להציג תמונה רחבה יותר ודעות שונות", אומר רוי מילר. "בסוף זה סדרת טלוויזיה שיש בה המון אקשן והמון מתח, ואני מקווה שזה ייגע בכולם כמו שרצינו. בתקופה הזאת המוסד גם קיבל את המיתוג הנורא גבוה ונחשק להיות אחד ממוסדות הביון המובילים והטובים בעולם, מה שקורה כמובן גם היום".
קנולר: "אני בעד יהודים חזקים וכוחניים, וזה מה שמשך אותי לסדרה הזאת. אני בא ממשפחה הונגרית. בני המשפחה שלי היו אנשים מאוד חכמים, מצליחים ועשירים, ומחקו אותם במעט מאוד זמן. היה מרגש לראות שלא הרבה זמן אחרי השואה קמה מדינה שמסוגלת להילחם באויבים שלה. אני אוהב את העובדה שהמדינה הצעירה הזאת משיבה מלחמה ולא מתקפלת".
דרור קרן היה ילד בן שמונה בימי אולימפיאדת מינכן. "הרדיו בבית היה פתוח והתעוררתי בבוקר לקול צרחה של אמא שלי", הוא נזכר. "היא צרחה מהחדשות. אני הלכתי לישון עם השמועות שהכל בסדר, והתעוררתי עם הצעקה שלה. אבא כבר היה בצבא, והיא לא ידעה איך לצאת מזה. היא מילמלה משהו על פיגוע. לא הסתדר לי, איך יכול להיות פיגוע באולימפיאדה? אני זוכר אחר כך את אבא שלי, ואת השכנים שלנו נעמי וצבי, שהיו היחידים שהייתה להם טלוויזיה שחור-לבן, מקללים שהמשחקים ממשיכים כסדרם. כל הצד של אבא הם ניצולי שואה, אז הכל קיבל כיוון רגשי נפשי מטורף".
אוהד, סיפרו לך בבית על הטבח במינכן?
"אני יליד 1976. זה לא כזה רחוק מהטבח. אני זוכר מהילדות שזה היה נושא מדובר בחברה הישראלית. בכל פעם שהייתה אולימפיאדה, מה שקרה באולימפיאדת מינכן עלה מחדש. השתתפתי גם בסרט 'מינכן' של ספילברג".
רוי מילר: "כמו שאנשי המוסד אמרו: 'אנחנו לא נישן בלילה עד שאחרון המפגעים יחוסל', כך אי-אפשר לנרמל את זה שיש לנו 48 אחים ואחיות מתחת לאדמה"
לארבעתם לא תמיד היה עם מי להתייעץ כשעבדו על דמויות אנשי המוסד. "צבי זמיר היה ראש מוסד מאוד לא אופייני", אומר קרן. "זמיר לא היה כזה שופוני יוסי כהן, סופרמן, גברתן. הוא היה כמו אבא שלי וסבא שלי, איש עם רגש, איש שהכבוד שלו והאהבה והנאמנות לאנשים היו חשובים לו".
שוחחת עם אנשי מוסד כשעבדת על התפקיד?
קרן: "יצא לי להכיר קצת את צבי, כי הוא היה ראש אגודת הידידים של תיאטרון גשר, ואני זוכר אותו משם, בפרמיירות. אני זוכר כמה כבוד רחשו לו. גם אבא שלי. הוא היה איש חכם מאוד. ראיתי הרבה ראיונות איתו ואתה רואה איך גלגלי המוח עובדים אצלו בכל ראיון. רגע המפתח היה כשהוא התקשר לבשר לגולדה את הבשורה שהכל נגמר, שהספורטאים נרצחו. באחד הראיונות לפני כמה שנים הוא סיפר על זה ונחנק. הרגע הזה הראה לי כמה האירוע הזה, הכאב, האשמה שאולי הוא לא עשה מספיק, או שהמדינה אולי לא פעלה נכון, היו חשובים לו".
משימה בלתי אפשרית
אסף פרי חקר לא מעט את דמותו של אהוד ברק כלוחם וכמפקד סיירת מטכ"ל, שהוביל מספר מבצעים נועזים ומתוקשרים, בהם מבצע אביב נעורים, שבמהלכו התחפש לאישה כדי לחסל בכירים בפת"ח. "לא התעסקתי בצד הפוליטי של אהוד ברק", הוא אומר, "אלא בפוזיציה של איש פעולה. הוא היה חייל מאוד מעוטר. האנרגיה שלו הייתה תמיד קדימה כשפיקד על סיירת מטכ"ל. הוא קיבל משימה בלתי אפשרית, וגם אומרים לו את זה שם, והוא אומר 'זה כן אפשרי'.
"ההוכחה הכי טובה שההפקה הייתה נהדרת היא שהפכו אותי לאישה יפה כשאני מתחפש לאישה. לא כולם מסכימים שהייתי אישה יפה; אני חושב שכן. הוא הגיע לעורף האויב לבוש כאישה, בטוח שלא יעלו עליו, וחיסל בדם קר את מי שקיבל כמשימה לחסל. הוא היה בעצם כלב תקיפה מאוד מיומן, חכם וקר רוח. לבוא, לעשות את זה ולחזור, זה להתחבר למשהו שהוא כמעט הוליוודי. עשו לי גם את הפלולה שלו, כי עוד הייתה לו אז פלולה".
רוי מילר אוהב את דמותו של מייק הררי, אותה גילם. "בין כל המוסדניקים הוא כביכול המוסדניק הקלאסי, לפחות כמו איך שהמוסד נתפס — ג'יימס בונד ישראלי, שהקים יחידת חיסול", הוא אומר. "הררי היה דמות מאוד מיתית, מעבר לכל דמיון. כשקיבלתי את התפקיד קפצתי לשמיים. נחתתי כשהבנתי שאני צריך להתמודד עם התפקיד, מה עוד שהוא כבר לא בחיים".
אז איך הופכים להיות מייק הררי?
"נפגשתי עם כל מיני סבים, אחים ודודים של אנשים ששירתו תחת מייק. גיליתי איש נורא מרתק ומורכב. מבחינתי הייתה שם בדידות מאוד גדולה. אתה נמצא הרבה זמן מחוץ לבית, בזהות בדויה, מדבר בשפה שהיא לא השפה הראשונה שלך. אני אישית מדבר שם באנגלית, ערבית, איטלקית וצרפתית".
קנולר הוא לודוויג. "הוא לא דמות של בן אדם ספציפי, אבל היא מבוססת על סוכנים אמיתיים שהיו", הוא אומר. "הוא פעל בדרום אמריקה בציד נאצים, ויש לו שריטה מתוך החיים המשפחתיים שלו. יש בסדרה סצנה שבה צבי זמיר שואל אותו 'איך הולך?' והוא אומר לו 'הכל בסדר, מתי חוזרים לחסל נאצים?' זה הדבר הכי מרכזי אצלו, זה המנוע שהניע אותו להיכנס למוסד.
"כשאתה קורא בדיעבד על כל הסוכנים המיתולוגים של המוסד, אתה הרבה פעמים רואה שהמשפחות שלהם שילמו את המחיר של האב הנעדר, השקרן במרכאות, זה שלא מספר באמת מה הוא עושה. הם עשו איזה ויתור אישי מאוד גדול בשביל איזו מטרה גדולה וחשובה יותר. הייתה להם מודעות שמה שהם עושים עכשיו ממשיך את הקיום של מדינת ישראל".
יכולתם להיות אנשי מוסד בחיים האמיתיים?
"ברבות השנים ניהלתי דיאלוג עם האפשרות להיות איש מוסד", אומר רוי מילר. " זה קרץ לי. הייתי לוחם צעיר בשייטת, סיימתי מסלול, וקראו לי להגיע ללשכה של מפקד השייטת. אני מגיע, יושבים שם ארבעה אנשים ואומרים לי: 'כתוב שאמרת בצו הראשון שאתה מדבר פרסית שוטפת'. 'אמא שלי פרסייה, אבל איפה אני ופרסית?' אמרתי להם. 'אני יודע כמה מילים, לא יותר'. היו עוד כמה דיאלוגים שבהם העדפתי את התיאטרון וגם את האפשרות לחזור הביתה בסוף ההצגה".
קנולר: "שחקנים, כמו סוכני מוסד, מחליפים זהויות ושפות שונות, נכנסים לסיטואציות אחרות כדי להצליח. החזרות שאנשי המוסד עושים דומות לחזרות בתיאטרון. הם יושבים ועוברים על הסצנות ומדמיינים מה יכול להיאמר ואיך יגיבו".
"אני לא חושב שאני יכול להיות איש מוסד. אני פוחד למות", אומר קרן.
נלחמים על השגרה
אסף פרי משחק עכשיו את סטנלי קובלסקי בהצגה "חשמלית ושמה תשוקה" בקאמרי והצטלם לסדרות "ים המוות", "זגורי אימפריה", ו"לב של רוצח"; קנולר משחק בעונה השנייה של "בלדי מורי" של סתיו אידיסיס, שתעלה בקרוב ב-yes; קרן, שמריץ עכשיו מופע סטנדאפ חדש ומצליח, משחק בין השאר ב"טרטיף" בקאמרי; ומילר יככב בהצגה "זינגר" בקאמרי, לצד עמוס תמם ונדב נייטס, שתעלה בסוף אוקטובר.
הקהל ממלא את אולמות התיאטרון?
"אני לא יודע אם הקהל רץ או לא, אבל יש קהל שרוצה קצת אסקפיזם, כמונו, השחקנים, להרגיש לא לבד", אומר מילר. "כל דבר שיגרום לך לצאת שנייה מהקופסה שלך ולשנות אווירה, הוא מבורך. בסופו של דבר אנחנו יוצאים ונלחמים כדי לקדש את החיים שלנו, וחלק מהחיים שלנו זו התרבות שלנו ומה שאנחנו אוהבים לעשות. הקהל מגיע, ובעיקר רוצה שהמלחמה הזאת תסתיים, לחזור לשגרה הפכה פתאום למטרה מאוד נחשקת".
"בוא נשאיר את החיסולים בטלוויזיה", אומר קרן.
מילר: "גדלתי על האתוס שלא משאירים אף אחד מאחור. אני חושב שהוא מייצג את המדינה הקטנה שלנו. כמו שאנשי המוסד אמרו: 'אנחנו לא נישן בלילה עד שאחרון המפגעים יחוסל', כך אי-אפשר לנרמל את זה שיש לנו 48 אחים ואחיות מתחת לאדמה. אם האתוס הזה לא יוגשם - אין לנו זכות קיום כאן". •
