לרוב אני נמנע מלבקר כאן אוספים, אבל Joni’s Jazz הוא לא עוד אוסף של ג'וני מיטשל. ראשית בגלל ההיקף – 61 שירים על פני כחמש שעות; שנית, העריכה של מיטשל הגיעה גם לפינות יותר נסתרות בקטלוג שלה; ושלישית, כי Joni’s Jazz מיטיב להדגים את המעבר שמיטשל עשתה באמצע הסבנטיז מפולק אקוסטי לג'אז חשמלי. ואגב ג'אז, האוסף מוקדש לסקסופוניסט ויין שורטר, שעבד עם מיטשל.
הרוק והג'אז החלו להתערבב משלהי הסיקסטיז. שני הז'אנרים הרוויחו מהמקף המחבר ביניהם, ובשתי צורות הביטוי שלו: ג'אז-רוק ורוק-ג'אז. מוזיקאי ג'אז הוזמנו להקליט עם מוזיקאים פופולריים מהם (מיטשל שניצבה בחוד החנית לא הייתה היחידה) וזכו לחשיפה אצל קהל רחב יותר. ומנגד, יוצרי רוק החלו לכתוב קטעים מורכבים יותר, גם כדי להתחדש, וגם כי עכשיו היו באולפן מוזיקאים שהיו מסוגלים לבצע אותם. במקרה של מיטשל אלו היו בין היתר פט מטיני, ג'אקו פסטוריוס וטוני ויליאמס.
יש לא מעט דוגמאות לחיבור היפה הזה לאורך Joni’s Jazz, שמקיף את הקריירה של מיטשל מ-Marcie מאלבומה הראשון ועד לקאבר שלה ל-Summertime של גרשווין ממופע הקאמבק המרגש שלה בפסטיבל הפולק של ניופורט ב-2022. באוסף מחכים גם שני קטעים שטרם ראו אור — Be Cool ו-Moon At The Window — שיועדו לאלבום שמיטשל עבדה עליו בראשית האייטיז, לצד גרסאות משובחות בהופעה ל-Goodbye Pork Hat (מאלבום המחווה שלה לצ'ארלי מינגוס) ול-Hejira.
במסגרת הדייג העמוק בקטלוג מיטשל מציגה, לצד קטעים מתבקשים כ-Blue ו-Both Sides Now, גם רגעים שאולי התפספסו בדרך כמו Yvette In English שנכתב עם דיוויד קרוסבי ויצא באמצע הניינטיז, או Come In From The Cold מתוך האלבום המומלץ והלא-מוכר דיו שלה מ-1991 – Night Ride Home, וגם את הגרסה שלה ל-The Man I Love כשליד הפסנתר יושב הרבי הנקוק.
האוסף לא ערוך באופן כרונולוגי, אך בהאזנה רציפה זה לא ממש מפריע ששירים מימי השיא של מיטשל בסבנטיז מתערבבים עם קטעים מאוחרים יותר שלה. זה לא רק מאוד ג'אזי, זה גם מאוד, מאוד ג'וני.
