אפשר להבין מדוע הסרט "1948 - לזכור ולשכוח", שעוסק גם בפשעים שבוצעו במהלך מלחמת העצמאות על ידי חיילי צה"ל, מרגיז. קשה לחשוב על תזמון בעייתי יותר לסרט של נטע שושני, שעלה לשידור השבוע בכאן 11, בעוד שאנו עדיין מתאבלים על זוועות 7 באוקטובר. ועם זאת, ולמרות אי-הנוחות הטבעית, הסרט חשוב לצפייה - שכן אחרי כמעט שנתייים של אקטואליה איומה, הצפייה בו עשויה להעלות תובנות היסטוריות שאולי יסייעו לנו להיחלץ בעתיד ממעגל הדמים שהחברה הישראלית שרויה בו מיום היווסדה.
רוב הדברים שמוקרנים בסרט אינם חדשים לבקיאים בתולדות מלחמת העצמאות. אכן, במהלך המלחמה, לצד פשעי מלחמה שביצעו הפלסטינים, גם חיילי צה"ל היו מעורבים בפרשות איומות. ואכן, לאחר המלחמה נעשו ניסיונות מצד הממסד הישראלי להשתיק את הדברים. דוח סודי שהזמינה הממשלה בנושא נותר חסוי עד היום. אף שהדברים נכונים, זו טעות לצפות בסרט מתוך הפריזמה שממנה מתריע שר התקשורת שלמה קרעי, כאילו הסרט נועד "להכפיש את חיילי צה"ל". לא, זו גישה ילדותית שמחמיצה את העיקר.
את הצפייה בסרט צריך להכניס לקונטקסט ההיסטורי, והוא מתחיל בכך שמלחמת העצמאות הייתה מוצדקת ומוסרית. היא נפתחה מיד לאחר שהאו"ם הצביע בעד חלוקת הארץ לשתי מדינות, והיהודים הסכימו והערבים סירבו. למרות שלצד המדינה הערבית שנועדה לקום, האוכלוסייה במדינה היהודית הייתה אמורה לכלול כ-40 אחוז פלסטינים, ובכל זאת הפלסטינים סירבו לרעיון שתי המדינות ופתחו במלחמה. ליהודים, בוודאי לאחר השואה, לא נותר אלא להילחם, בוודאי כשצבאות ערב הצטרפו למלחמה.
ולכן העובדה שבמהלך המלחמה היו מקרים שצה"ל פעל בניגוד מוחלט להתפארות הרשמית ב"טוהר הנשק" צריכה לגרום לנו להבין שאפשר לפעול באכזריות גם כשאתה צודק. ואמנם, מה שהסרט מיטיב לעשות הוא להצביע על כך שהסכסוך - בוודאי סכסוך שבו שני הצדדים צודקים מבחינתם, כפי שקבע זאב ז'בוטינסקי במאמרו "על קיר הברזל" - מעוות את הנפש. מכל צד. בכל מקרה.
גם לגבי המלחמה הנוכחית בעזה צריך להבין שאף שהיא נפתחה מהסיבות המוצדקות ביותר, מעשים רעים יכולים להיעשות גם בשם סיבות טובות. ואף שמצד שני ניתן למנות שרשרת של מעשי טבח שביצעו פלסטינים ביהודים מאז כמעט 30 שנים לפני מלחמת העצמאות - מה שחשוב יותר הוא לנסות להיחלץ מהמעגל הבלתי פוסק של מה "הם עשו לנו" ומה "אנחנו עושים להם".
לאחר שלמדנו והכרנו את ההיסטוריה עלינו לדעת גם לשכוח ממנה. לא מתוך בורות, אלא מתוך הכרה בכך שכדי לבנות עתיד טוב יותר צריך לפעמים ללמוד מהעבר כדי להשתחרר ממנו
למעשה יש משהו אירוני בשם הסרט. הוא נקרא "1948 - לזכור ולשכוח" כדי להצביע על מה שאנו צריכים לזכור, וכיצד הממסד הישראלי ניסה להשכיח. אבל האמת היא שטוב לזכור אבל טוב גם לשכוח. כלומר, אנחנו צריכים להכיר את ההיסטוריה. עלינו להכיר גם בהתנגדות הפלסטינית לציונות ומעשי הטרור והזוועות שליוו אותה, וגם ללמוד שלא כל המיתוסים שגדלנו לאורם - כמו מעטים מול רבים, טוהר הנשק והמוסר היהודי - התממשו במציאות. ועם זאת, לאחר שלמדנו והכרנו את ההיסטוריה עלינו לדעת גם לשכוח ממנה. לא מתוך בורות, כפי שהשר קרעי ביקש בניסיונותיו למנוע את שידור הסרט. אלא מתוך הכרה בכך שכדי לבנות עתיד טוב יותר צריך לפעמים ללמוד מהעבר כדי להשתחרר ממנו - מהלך שהפלסטינים, שנטועים בעמדה קורבנית, אינם מצליחים לממש עד היום.
לכן הסרט חשוב לצפייה: רק כששני הצדדים יכירו בחלקם בעוולות היסטוריות, אפשר יהיה להניח להיסטוריה לטובת העתיד. ואם לא עכשיו - אימתי?
