"קטאר, עם כל הכבוד, היא מקרה קיצוני של שאגת העכבר", נכתב בטור זה באוגוסט 2014. מאז שאגת העכבר שלה רק גברה. נסיכות זעירה בת פחות מ-3 מיליון תושבים, מהם כ-320 אלף אזרחי קטאר והשאר מהגרי עבודה זמניים ממגוון מדינות, משחקת בעשור האחרון תפקיד של מעצמת-על. אלא שהיא לא: על ריבונותה מגן צבא ארה"ב מבסיסיו הענקיים, ימי ואווירי, הממוקמים שם. צבא קטאר מונה כ-12,000 לוחמים. מבחינת המשטר קטאר היא מלוכה סונית הנשענת על חוקי איסלאם. ניצני הדמוקרטיה נגדעו בה לפני שנים וכיום אין בקטאר מפלגות פוליטיות, אין חברה אזרחית, אין בחירות לכאילו-פרלמנט ואין מערכת משפטית עצמאית.
מאיפה, אם כן, חשיבותה הבינלאומית הרבה? התשובה: מהנפט ובעיקר מהגז הטבעי; לקטאר עתודות גז טבעי מספר 3 בעולם. הודות ליצוא מסיבי של גז בצורת נוזל – 50 מיליארד דולר בשנה – צבר המשק הקטארי עתודות מטבע חוץ עצומות, רובן בקרנות מלכותיות-ממלכתיות שונות, עד לשווי הנאמד ב-600 מיליארד דולר. הכספים מושקעים לאורכה ולרוחבה של הכלכלה המערבית. קרנות קטאריות "חברתיות" מממנות במיליארדים את הפעילות של מכוני מחקר ומוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב, אירופה ואסיה, לתפארת קטאר ולחיזוק מעמדה עם דגש על לימודי מזרח תיכון ערבי ואיסלאם.
התוצר המקומי של קטאר הגיע אשתקד, לפי הבנק העולמי, ל-220 מיליארד דולר, כ-77 אלף דולר לנפש. 40% מהתוצר מקורו בהפקת נפט וגז. התוצר המקומי של ישראל: 540 מיליארד דולר. התוצר לנפש: 54 אלף דולר.
לשליטי קטאר הנוכחיים תוכנית רב-שנתית שאפתנית למהפך כלכלי שיצמצם את התלות בגז ונפט, על ידי פיתוח תעשיות הייטק, השקעה בתשתיות דיגיטציה, מחשוב ובינה מלאכותית ומשיכת ענקי טכנולוגיה זרים. עד כה הצלחות במסע לגיוון המשק מועטות וחלקיות.
האם קטאר היא מדינת אויב? תלוי בעיתוי. בפסגה הכלכלית של המזרח התיכון שהתקיימה באוקטובר 1995 בעמאן בירת ירדן, בהשתתפות ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, בישר מי שהיה אז שר האנרגיה גונן שגב על הסכם עם קטאר להנחת צינור להעברת גז טבעי מהאמירות לארץ, במימון של ענקית האנרגיה האמריקאית אנרון. בינתיים שגב נשלח לכלא כמרגל איראני וחברת אנרון פשטה את הרגל; הסתבר שהיא הייתה משחק פירמידה.
ב-1996 פתחה קטאר נציגות כלכלית דיפלומטית בתל-אביב והכירה הלכה למעשה בישראל. ישראל פתחה במקביל נציגות בקטאר; שתיהן נסגרו ב-2009. באותן השנים ביקרו בבירתה דוחא ראש הממשלה ושרי חוץ ישראלים. בכירי מוסד התארחו בה ממש לאחרונה, והיא העסיקה לוביסטים ומשפיענים בסביבת ראש הממשלה נתניהו כדי לשפר את תדמיתה. זו לא התנהלות של מדינת אויב. במקביל אירחה קטאר את ראשי הטרור של חמאס ומימנה תעמולה גלובלית אגרסיבית נגד ישראל. התקשורת הקטארית המצונזרת מפיצה תכנים אנטישמיים קיצוניים, וספרי הלימוד הרשמיים ספוגים שנאת יהודים. למרות זאת, לדעת המומחים לאזור, למשטר הקטארי רצון עז ואמצעים בשפע למלא תפקיד מפתח בשיקום וניהול אזרחי של רצועת עזה. יש לו את עשרות המיליארדים הדרושים והתוכניות – בגיבוי אמריקאי ואירופי – כבר מנוסחות, מפורטות, ממתינות לביצוע.
הן נגנזו השבוע לאחר שביהירותו הרבה ("היבריס" בלועזית) הורה נתניהו להפציץ דווקא עכשיו את בכירי חמאס בקטאר, ואיים להמשיך בהפצצות. התפיסה הבינלאומית של ישראל כמדינה אחוזת דיבוק של נקמה שלוחת רסן זכתה אפוא לחיזוק משמעותי. לשאגת העכבר הקטארי הפגוע ולפתיחת חזית מלחמתית חדשה עלולות להיות השלכות אסטרטגיות וכלכליות מסוכנת.
הידידה המוסלמית
"אני רואה מכאן את הים כפי שאני רואה את הים מחלונות משרדי בבאקו בירת אזרבייג'ן, אבל בבאקו זהו הים הכספי, כאן הים התיכון", אומר בחיוך מוכתר ממדוב, שגריר אזרבייג'ן בישראל. גבר צעיר בן 41, רחב כתפיים, נאה פנים, דובר אנגלית רהוטה, וגם רוסית, פתח את השגרירות בתל-אביב במארס 2023 , אחרי כרבע מאה של יחסים חמים בין שתי המדינות. בדומה לישראל, אוכלוסיית אזרבייג'ן – מדינת דגל של איסלאם מתון ולא פוליטי בקדמת אסיה, המטפחת את הלאומיות ולא את הדתיות ומקדמת אינטרסים אסטרטגיים ולא אידיאולוגיה – מונה קצת מעל 10 מיליון. מעמדה הגלובלי הרם עלה באחרונה לכותרות עם חתימה (עדיין בראשי תיבות) על הסכם פיוס בינה לבין שכנתה הלא-מוסלמית ארמניה, בתיווך הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ.
"בשנים 1918 עד 1920", מספר השגריר, "אזרבייג'ן הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית מלאה ראשונה באזור הקווקז, עד שהבולשביקים כבשו אותה והפכו לרפובליקה סובייטית. היא הייתה גם מהראשונות שהשתחררה מכבלי מוסקבה". כיום, לדבריו, "זו כלכלת שוק במלוא מובן המילה, צומחת, מתפתחת ומגוונת את כלכלתה. אין זכר לקומוניזם". תמונה דומה עולה מהסקירות של קרן המטבע הבינלאומית.
הסכסוך בין אזרבייג'ן לארמניה נמשך כמאה שנים ומקורו בגיאוגרפיה ודמוגרפיה: מצד אחד מובלעת אוטונומית ארמנית נגורנו-קרבאך בתוך אזרבייג'ן, ומצד שני מחוז אזרי נחצ'יוואן המופרד על ידי ארמניה מאזרבייג'ן. הסכם הפיוס בין המדינות נהיה מציאותי אחרי שאזרבייג'ן כבשה ("שיחררה") את רוב המובלעת ב-2020 והשלימה את הכיבוש במבצע בזק ב-2023. רבות נכתב אז על משלוחים תכופים של אמצעי לחימה משדות תעופה בארץ לאזרבייג'ן ועל הסכמי יצוא צבאיים ארוכי טווח בין שתי המדינות, במיליארדי דולרים. הדיווחים, שפגעו קשות בקשרי ישראל עם ארמניה, לא אושרו ולא משתקפים בנתוני סחר החוץ.
ההישג הכלכלי הבולט של ההסכם: פתיחה של המעבר ("מסדרון זנגזור") המחבר בין שני חלקיה של אזרבייג'ן, העובר בשטחה של ארמניה, לתנועה חופשית של סחורות ואנשים. אורכו קצר, כמה עשרות קילומטרים, אבל חשיבותו עצומה כחוליה קריטית בנתיב סחר המחבר בין סין והודו לאירופה ובין מדינות הקווקז לים השחור והתיכון. השטח הוחכר ל-49 שנים לארה"ב וייקרא לפיכך "נתיב טראמפ לשלום ושגשוג בינלאומי". בבאקו (בירת אזרבייג'ן) ובירוואן (בירת ארמניה) מקווים שגורלו יהיה שונה מגורל הכפר הזנוח ברמת הגולן הקרוי אף הוא על שם טראמפ. מי שיוצאות מופסדות מהפיוס אלה רוסיה, שאיבדה את אחיזתה ההיסטורית באזור לטובת ארה"ב, ואיראן שהתנגדה בתוקף לפתיחת המעבר.
היחסים הכלכליים של אזרבייג'ן עם ישראל מתרחבים?
ממדוב: "היקף הסחר האזרחי ההדדי כבר עולה על 1.5 מיליארד דולר בשנה. חלק ניכר ממנו קניית נפט אזרי אבל לא רק; אזרבייג'ן מושכת המוני ישראלים – כ-20 טיסות יוצאות כל שבוע מנתב"ג לבאקו. חברת האנרגיה של אזרבייג'ן קנתה 10% מתאגיד האנרגיה הישראלי תמר ומחזיקה בזיכיונות לחיפושי נפט וגז טבעי בים התיכון לחופי ישראל. ישראל מצידה מוכרת לנו טכנולוגיות של תקשורת לוויינים, של חקלאות מתקדמת, של סייבר ועוד. ישראלים לא מעטים מתעניינים ומשקיעים בנדל"ן בבאקו".
הטכניון הקים בבאקו מרכז טכנולוגי וסטודנטים מאזרבייג'ן לומדים באוניברסיטאות ישראליות. שר הכלכלה, שר התחבורה ושר האנרגיה של אזרבייג'ן ביקרו בישראל. דווח גם על מכירה של מערכות כיפת ברזל. "יש לנו", מוסיף השגריר ממדוב, "קשרים היסטוריים עמוקים עם העם היהודי ואהדה רבה לישראל. טורקיה וישראל הן שתי מדינות יחידות שהתיירים מהן עדיין יכולים לקבל אשרת כניסה ישירות בשדה התעופה של באקו".
והעובדה שאזרבייג'ן מדינה מוסלמית ושכנה טובה של איראן לא מפריעה?
ממדוב: "אכן יש לנו יחסית מיוחדים וקשרים כלכליים ענפים גם עם איראן. הם נשענים על כבוד הדדי, אינטרסים משותפים, יציבות וביטחון. אל תשכח שעשרות מיליוני אזרים חיים באיראן. נשיא איראן הוא אזרי ודובר את השפה. אך האיסלאם שלנו שונה לגמרי, אצלנו זו מסורת ותרבות, לא פוליטיקה. אזרבייג'ן לא רואה בדת אלא בחינוך, ובמיוחד בחינוך איכותי גבוה, את המשימה הלאומית העיקרית שלה. הנה, אני עצמי מוסלמי שיעי – והדבר לא משפיע כהוא זה על התנהלותי הציבורית".
