מכירת חיסול
גם אחרי שיתברר גורלם של ראשי חמאס, מוקדם לקבוע אם העסקה חוסלה באותם טילים שפגעו בדוחא. מראשית המלחמה היה פרדוקס מובנה: ההבטחה להשיב את החטופים נכרכה בשבועה להשמיד את מי שמחזיקים בהם. בקבינט המצומצם יש מי שמשוכנע שגם אם ראשי חמאס חמקו, עצם הפעולה היא הצלחה. ההרתעה, הוצאת קטאר ממעגל התיווך והוצאת בכירי חמאס חו"ל מאזור הנוחות. רק הזמן יגיד אם תוצאות הלוואי הללו ריככו את היעדים לחיסול אל מול האיום, או דווקא ידחקו אותם להקשות עורף, אפופים בהילה של מי ששרדו חיסול. בישראל דיווחו בשבועות האחרונים על מחלוקת חריפה בתוך חמאס ביחס לעסקה ושחרור החטופים. התקיפה עשויה להיות סוג של ניסיון לסייע לחמאס להכריע בוויכוח הפנימי לצד הנכון.
5 צפייה בגלריה
(נתניהו ומזכירו הצבאי בבור של חיל האוויר בזמן התקיפה בקטאר. שינוי חד של האסטרטגיה הישראלית | צילום: תקשורת שב"כ)
התזמון, ימים ספורים אחרי הצעת טראמפ לעסקת סיום המלחמה, שלפי כל הסימנים גובשה בירושלים, היה העניין המרכזי במחלוקת בצמרת הביטחונית. הקשר המאולץ שנתניהו עשה בין התקיפה בדוחא לפיגוע בירושלים נועד לצורכי פנים, אבל אירוע טקטי, קשה ככל שיהיה, לא יכול להכתיב קו אסטרטגי. והתקיפה על אדמת קטאר היא שינוי חד של האסטרטגיה הישראלית. ראש הממשלה ניסה לכרוך בין הזירות כדי לקזז כישלונות בהצלחות. אם דם נשפך בירושלים, הציבור יתנחם בחיסול מחבלים בדוחא.
אבל האמת היא שההחלטה העקרונית על הכנסת חיסול ראשי חמאס בחו"ל לסל הכלים, כולל תוכנית מבצעית של שב"כ, התקבלה כבר בינואר. זה היה באותה ישיבת קבינט סמוך לאישור עסקת החטופים השנייה, שבה נבנתה חבילת הפיצוי שהשאירה את סמוטריץ' וסטרוק בממשלה. רוב ההחלטות אז נגעו לשלב ב' של העסקה, באופן שהבטיח שהיא תתפוצץ אחרי שלב א' ולא תוביל לסיום המלחמה. חלקן נגעו גם לאופי הפעולות הצבאיות אחרי חידוש האש. התקיפה השבוע היא אחת מהן.
רק אחרי סיום המערכה מול איראן, עם תחושת הביטחון והמסוגלות שנשבה אז בחדר, הנושא הפך להיות יותר מעשי. גם במערכת הביטחון וגם בדרג המדיני דנו באפשרות באינטנסיביות עולה בשבועות האחרונים. הרמטכ"ל אפילו רמז לה בקולו בשבוע שעבר (לפני רצח ששת האזרחים בצומת רמות). השיקול המרכזי לא היה צעד של ענישה על תכנון הטבח, שהוא ראוי בפני עצמו אלא השפעה על המערכה כעת. האגף בקבינט שמצדד בעסקה ראה בצמרת חמאס חו"ל מכשול. האגף שמתנגד לעסקה ראה בהם עוד יעד ברשימה בטרם ניתן להכריז על ניצחון מוחלט.
בצעד לא אופייני, ישראל מיהרה לקחת אחריות עוד לפני שהתוצאות התבררו. הכל כדי להרחיק את ארצות-הברית מהתמונה. בדיעבד, שווה לשים לב לסדר התפתחות המידע שיצא מירושלים: הדיווח הראשוני שנמסר היה על הצלחה מובהקת ותיאום מלא עם ארה"ב. אחר כך התיאום הוחלף בעדכון, ובהמשך שונמך להתראה של הרגע האחרון. אשרי המאמין.
במקביל, גם הביטחון במידת ההצלחה פחת ככל שהשעות נקפו. גם אופי הפעולה, באמצעות חיל האוויר, וההשמטה המודגשת של המוסד מרשימת הקרדיטים, אינם מקריים. היסטורית, שב"כ מעדיף את מצרים כמתווכת, המוסד הוא הציר לקטאר. בעבר וגם בעתיד.
בעידן ההונאה הנוכחי, העיתונות עצמה היא כלי בלוחמה המדינית והפסיכולוגית. כל הדלפה צריך לקחת בעירבון מוגבל ובזהירות. בטח את הנזיפות של טראמפ. ייתכן שייקח שנים, אם בכלל, כדי שנדע מי מכר את מי – טראמפ את ישראל או אולי קטאר את חמאס. עם כל הכבוד לעוצמת הזעם הקטארי, שכלל הגדרה של ישראל כמדינת אויב, הם היו יכולים להסתפק ב"מדינה מורכבת".
ישראל מיהרה לקחת אחריות עוד לפני שהתוצאות התבררו. הדיווח הראשוני היה על הצלחה מובהקת ותיאום מלא עם האמריקאים. אחר כך התיאום הוחלף בעדכון, ואז שונמך להתראה של הרגע האחרון. אשרי המאמין
בחול של עזה
שיטת הפשיטות של הרמטכ"ל הקודם, הרצי הלוי, הושמצה בגלל המחיר הכבד של "דמי כניסה" בכל כיבוש חוזר של שטח ברצועה. השבוע למדנו שוב שגם לניסיון להחזיק בו יש מחירים. ארבעת לוחמי השריון שנפלו כשמטען הושלך לתוך הטנק שלהם היו בכוננות עם שחר, ערניים, סמוך למגנן. אבל שיטת הפעולה העכשווית והאפקטיבית של חמאס מבוססת על לימוד נקודות התורפה של הכוחות הסטטיים – פעמים רבות שחוקים, עייפים ובהרכב חסר. גם מתקריות קודמות ניכר המאמץ המתמשך של חמאס לייצר אירוע חטיפה של לוחמים באזורים שנחשבים בשליטה צבאית של צה"ל.
מפקד במילואים בסבב חמישי, שצו ההתייצבות שלו הוקדם לאחרונה לרגל התמרון, סיפר לי השבוע על ההמתנה מורטת העצבים בשטח. הם כוח מילואים שהחליף כוח אחר. הסד"כ דליל. גם שנתיים לתוך המלחמה יש חוסרים בציוד ובלוגיסטיקה. הקרבה לחטופים בגזרה שלהם מטעינה אותם במשמעות, אבל ההשלכות המבצעיות ממלאות אותם בתסכול. אזורים שלמים מחויבים בזהירות בגלל שיקולי שו"ן. כשמזהים מחבלים מתצפתים מרחוק, הם מנסים להכווין כטמ"מים לסיכול נקודתי באש מדויקת, לא תמיד בהצלחה. הם שקועים בחול של עזה, כפשוטו. בחום של סוף הקיץ. עם זבובי חול, פשפשים, יתושים והמתנה. התחושה היא של ברווזים במטווח, כשהם מנסים למשוך את המחבלים להתקפות שיאפשרו לפגוע בהם, אבל נמנעים מהתקפה על קיני הטרור. הוא לא ביקש להתלונן על עצם המשימה, להפך, רק להמחיש את קשיי המריחה בדרך. אם באמת הוחלט על כיבוש העיר עזה, יש מחיר להתמהמהות בשעריה. המגדלים הקורסים בעזה מצולמים יפה לטלוויזיה, אבל השבוע לא הופלו 50 מהם, יותר קרוב לחמישה. הניסיון להחזיק את שני הקטבים בקבינט, בין חפצי העסקה לחפצי הכיבוש, גוזר שיתוק, שמוקרן גם על הפיקוד הזוטר והחפ"שים בפאתי הרצועה. כבר חצי שנה, מסוף העסקה הקודמת וחידוש מרכבות גדעון, שישראל מתמרנת לרוחב אותו צומת אסטרטגי ומסרבת להכריע.
מפקד במילואים מספר על תחושה של ברווזים במטווח: מנסים למשוך את המחבלים להתקפות שיאפשרו לפגוע בהם, אבל נמנעים מהתקפה על קיני הטרור. הוא לא ביקש להתלונן, רק להמחיש את קשיי המריחה
בלון הניסוי התפוצץ
לחרדים היה השבוע מנוף לחץ אפקטיבי על נתניהו: התמיכה בשינויי התקציב שדורשת את האצבעות שלהם במליאה. ליתר דיוק – אצבע אחת מחוץ למליאה. גם אחרי הפרישה מהממשלה, ש"ס מגדירה את עצמה כחברה בקואליציה, לעומת אבי מעוז שמתגלה כאופוזיציונר, כך שהמצב במליאה הוא 60:60. מספיקה הימנעות של אחד מחברי יהדות התורה כדי להשיג את הרוב הדרוש. נפתח מכרז זריז בין הפלגים, מי הראשון שיסגור עם נתניהו תמורת כמה גרגירים. הליטאים ניצחו והכריזו על "הימנעות הפגנתית" בהצבעה בהוראת הרב לנדו. רטוריקה של אופוזיציה אבל שת"פ מלא עם הממשלה, כך שאפילו גפני נתפס אחרי הצבעה מתועד כשהוא מגחך על הניסוח. לא מבין שהבדיחה היא גם על חשבונו. בדגל התורה טענו שממילא מישהו מהחסידים היה נשבר. באגודת ישראל זעמו. החרדים שוב נקנו בכמה תקציבים מקומיים, אבל מטרת-העל שלהם, חוק גיוס, לא קודמה במילימטר.
סדר היום של ועדת החוץ והביטחון מתעתע. על הנייר, רצף דיונים אינטנסיבי על חוק הגיוס. בפועל, מריחת זמן. היו"ר החדש בועז ביסמוט חזר להקריא את נוסח חוק הגיוס של גנץ מהכנסת הקודמת. גם חברי הקואליציה בוועדה מתארים את ההתנהלות החדשה כ"הזיה". ברור להם שאם יש מו"מ על חוק, הוא מתנהל בחדרים אחרים. בבצ'יק וגולדקנופף נצפו בכניסה לחדר של ביסמוט. הוא הסביר שהוא קורא את החוק. בבצ'יק השיב לו שעדיף כבר לקרוא תהילים. אם הוועדה לא עורכת ומנסחת את הסעיפים מחדש, הם ממשיכים לעמוד במקום.
בלון הניסוי לקידום הוראת שעה התפוצץ. עצם הפרחתו הייתה הודאה בכך שחוק לא יגובש. צה"ל צריך לוחמים עכשיו, החרדים זקוקים להקפאה של הסנקציות, אבל עסקה כזאת לא תעבור משפטית. אין גם מנגנון שיבטיח גיוס לפני החזרת התקציבים והקפאת המעצרים.
ההנהגה החרדית קרועה. לפיצול בין החסידים לליטאים היה גם תג מחיר מעשי: השבוע, בפעם השנייה, נגנז מכתב רבנים חתום שקרא לצאת להפגנות בכל הארץ. הפעם חברו מועצות גדולי התורה של החסידים, הליטאים והספרדים, אבל ברגע האחרון האדמו"ר מגור התחרט. אולי גם בגלל שהליטאים מסרבים להפגנת מיליון אחת, והעדיפו לבזר את המחאה למוקדים מקומיים. בבתיהם של זקני הרבנים יש גם מי שחושש ממבוכה אחרת: אין ביטחון מלא שיצליחו להוציא מהבית את כל פלגי הציבור החרדי, שבעבר ידע להתייצב למחאות ענק. משבר המחאות תחת אש הגיע גם למגזר.
לחברי הקואליציה בוועדה ברור שאם יש מו"מ על חוק גיוס, הוא מתנהל בחדרים אחרים. בבצ'יק וגולדקנופף נצפו בכניסה לחדר של ביסמוט. הוא הסביר שהוא קורא את החוק. בבצ'יק השיב לו שעדיף כבר לקרוא תהילים
התמונות שבאלבום
ההודעה על מפגש ראשי האופוזיציה בשבת הבאה שוגרה לתקשורת עוד לפני שכל המוזמנים אישרו הגעה. המארח, ראש האופוזיציה לפיד, התחייב למיקום "ניטרלי" ולא התקשה לסגור עם ליברמן, שבעצמו הציע מפגש כזה, עם יאיר גולן, וכמובן עם גדי איזנקוט, שרואה בעצמו שושבין האירוע. אבל אולי התואר המדויק הוא חתן. בתוך שבוע אחד הוא נפגש עם כל ראשי המפלגות בגוש מלבד עם גנץ. בריאליטי שנקרא "קח אותי גדי", הוא בינתיים קובע את הכללים. מכל מפגש כזה נשארה לנו גם תמונה. מזכרת קטנה מאירוע שאמור להיות טריוויאלי, שני פוליטיקאים שיושבים ומדברים. ובכל זאת איזנקוט רואה בזה חשיבות, בתקווה שתכף נקבל גם תמונה קבוצתית.
השניים שלא אישרו בינתיים התייצבות במועד שהכריז ראש האופוזיציה הם גנץ ובנט. בסביבת יו"ר כחול לבן מנמקים זאת באילוצי לו"ז, אבל ייתכן שיש גם עלבון בלוע. קשה לו עם איזנקוט, עם ליברמן שהציע להיפגש בלעדיו, עם בנט ולפיד שמקווים שיפרוש.
לגבי בנט, גם כאן הנימוק הרשמי הוא טכני: אזכרה לאבא. אבל חבריו לגוש מתרשמים שזה לא רק זה. ראש הממשלה לשעבר, ולפי הסקרים גם ראש המפלגה הגדולה בגוש רל"ב, פחות נלהב מהמפגש המשותף. אולי גם בגלל שאלות של היררכיה (מי יישב בראש השולחן? שולחן עגול יפתור זאת) אבל גם בגלל הפריים המשותף עם יאיר גולן, שהוא לפי כל תרחיש שותף לממשלה עתידית, אבל עלול לפגוע אלקטורלית בקמפיין שאמור להביא מצביעים מימין.
בחיזור הגורלי של בנט ולפיד אחרי מי שנתפס כממליך המלכים של הגוש – מעבר להסברים של כל אחד למה הוא הזיווג המושלם – יש גם מחלוקת על התזמון. בנט טוען: מה שיותר מוקדם יותר טוב. כדי שהציבור יתרגל, וכדי לצבור מומנטום ולהעמיד אלטרנטיבה מובהקת בתוך גוש שכל אחד מראשי המפלגות בו רואה בעצמו גם ראש ממשלה.
לפיד גורס הפוך: חבל לבזבז את ההתלהבות של מפץ פוליטי כשאין אפילו תאריך לבחירות. ההכרזה צריכה להישמר לרגע האחרון, נוסח הקמת כחול לבן ערב סגירת הרשימות, באופן שהניב אז 35 מנדטים. חבל גם לחשוף את הקלפים לפני שיודעים איך הגוש השני יתארגן, ומי תהיה מפלגת הלוויין החדשה שאולי תרחיב את גוש נתניהו (בין האפשרויות: מילואימניקים, עופר וינטר, כחלון שמגשש את דרכו חזרה, אולי גם יוסי כהן).
איזנקוט מקפיד לא להסגיר למי הוא נוטה לחבור, אבל בשאלת הטיימינג הוא עם לפיד על מלא. לראיה: במקום להכריז על חבירה, אנשיו פנו השבוע להקמת עוד מפלגה. לא בטוח שזה מה שחסר לגוש רל"ב. בכל מקרה, ממעמד רישום המפלגה עוד לא קיבלנו תמונה.
גנץ ובנט לא אישרו בינתיים התייצבות. בסביבת יו"ר כחול לבן מנמקים זאת באילוצי לו"ז, אבל ייתכן שיש גם עלבון בלוע. קשה לו עם איזנקוט, עם ליברמן שהציע להיפגש בלעדיו, עם בנט ולפיד שמקווים שיפרוש
