א.
הערה ראשונה: קשה מאוד לבנות תדמית ציבורית חיובית, קל מאוד להרוס אותה. אלה דברים ברורים לכל אחד ואחת, ודאי לאנשים שמקצועם הוא אהבת הקהל — אמנים וזמרים, שחקנים וסופרים, אנשי שיווק ומכירות, אנשי יחסי ציבור. השחקן קווין ספייסי, למשל, יתקשה — אם בכלל יצליח — לשקם את תדמיתו הציבורית, אף שבית המשפט זיכה אותו מתשעה סעיפי אישום — שבעה מתוכם בגין תקיפה מינית — כנגד ארבעה גברים שונים. הקריסה מהירה, הצמיחה נדמית כמעט בלתי אפשרית.
הערה שנייה: השיפוט האסתטי אינו מנת חלקם של המדעים המדויקים. יוצר או יצירה יכולים להיחשב גאונים, נדירים, ולהתגלות ככאלה במרחק של מאות שנים אחרי. מנגד, אמן בינוני — לבדו או בעזרת מערך שיווק אגרסיבי — יכול ליצור לעצמו תדמית ציבורית מרשימה, שטומנת בחלקה גם הערכה אסתטית, כחלק ממסע של יחסי ציבור התואם את רוח התקופה. לא חסרות דוגמאות של אמנים ששקעו בנבכי השִכחה.
הערה שלישית: על אותו המשקל של שתי ההערות שהצגתי לעיל, אפשר גם לאמוד את תדמיתן של מדינות. אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, קשה להתווכח עם ההתרסקות המטאורית של התדמית הציבורית של מדינת ישראל. זו לא רק הזירה הפוליטית — אמברגו נשק, סגירת מרחב אווירי למטוסים ישראליים, ניתוק יחסים דיפלומטיים ועוד — זו בעיקר ההסתכלות החיצונית על כל מרחב העשייה של המדינה ואזרחיה; מהרצון לקשרים טכנולוגיים, אקדמיים, ועד לשיתופי פעולה אמנותיים בעולם.
ב.
הספרות הישראלית היא אולי מקרה-המבחן האולטימטיבי לבידוד העולמי שרובץ לפתחנו מאז 7 באוקטובר. למעשה, איך שלא נסתכל על השתלשלות האירועים — התנערות השמאל העולמי, המעגלים האינטלקטואליים, ההפגנות במוסדות האקדמיה המובילים — וכמה שלא נאשים את הצביעות העולמית (תחסכו לי את הטיעונים, "למה הם לא מחרימים אמנים מסין או מקונגו או מאיראן") — קשה לבוא בטענות למו"לים בעולם שמתקשים לתווך את הנעשה בעזה מדי יום. מה אשם מו"ל שחושש בצדק מהעליהום עליו עם פרסום סופר ישראלי כזה או אחר? האם נכון לשפוט אותו, על כך שאינו נושא את לפיד ההגינות כמי שמסנגר על פעולות ממשלת ישראל?
אני כותב את הדברים האלה בכאב ובצער כעורך, כסופר וכמשורר, כמבקר תרבות שניצב כמו רבים מחבריי וחברותיי בתווך שבין המציאות הנסגרת עלינו לקיומה ולמימושה של התרבות הישראלית בשנתיים האחרונות. רבים שואלים אם סר טעמה של היצירה בעיתות מלחמה, ומה הטעם בכתיבה בעידן של חורבן וניתוק. אין לי מילים שיחפו על הכאב ועל ההרס ועל החידלון ועל החורבן.
היצירה אינה התרופה.
אבל אנחנו ממשיכים לקיימה מאותה השירה של 'איכה' המקוננת את חורבן ירושלים.
ג.
השבוע התקיים בתל-אביב כנס 'חשיפה בינלאומית לספרות עברית' מטעם המכון הישראלי לספרות עברית ובתמיכת משרד התרבות והספורט ומשרד החוץ. מיילים ובקשות נשלחו למו"לים הגדולים והמרכזיים בעולם, בתקווה שאלה יואילו לשלוח את עורכיהם לאזור מלחמה, לשמוע הרצאות על 'סקס בספרות העברית'; 'פנטזיה, אימה ומדע בדיוני בעברית'; 'משבר האקלים בספרות הישראלית'; וכן המלצות של עורכי המקור בהוצאות המקומיות.
בגדול, היוזמה השאפתנית מבורכת. יש לחזק את ידיהם של סיגלית גלפנד, מנהלת המכון; עודד וולקשטיין ומעין איתן, עורכי המושבים ושאר המשתתפים, שלרגע רצו להבליח מחוץ לזירה הפוליטית. אלא שכדברי שימבורסקה החכמה "כל המעשים היומיומיים או הליליים שלך, שלנו, שלכם, הם מעשים פוליטיים", ועל כן כנס ספרותי שמתרחש בתקופה כזו ובאזור כמו שלנו, לא יכול באמת להיחלץ מהמעגל האקטואלי של מלחמה ומוות וחורבן.
30 אורחות ואורחים מענף הספרות — עורכים, מו"לים, מנהלי פסטיבלים ועיתונאים — הגיעו לארץ לארבעה ימים של ספרות ישראלית. חלקם יהודים או עם קשר סנטימנטלי לישראל. אף לא אחד מארה"ב (הזירה המרכזית), לא מ'פינגווין רנדום האוס' ולא מ'הרפר קולינס', לא מ'קנופף' ולא מ'סיימון אנד שוסטר'; רק עורך אחד מאנגליה, מייקל לוונטל, שאחראי ב'גרינהיל בוקס' המתמחה בספרות ילדים; ועורכת אחת מ-dtv הגרמנית, שנחשבת להוצאה מכובדת וגדולה. כל שאר האורחים — ויש לברך ולהודות לכל אחד ואחת מהן שהסכימו לבוא על אף דעת הקהל העולמית — שייכים להוצאות במדינות כמו מונגוליה, לטביה, הודו, אזרבייג'ן, סין ורוסיה.
ד.
מי שרצה לקבל תמונת מראה של יחסיה התרבותיים של ישראל בעולם המו"לות, יכול היה פשוט לבוא לכנס החגיגי הזה ולהיווכח בעצמו עד כמה מצבנו רע, עד כמה קשה, עד בלתי אפשרי, לקיים קשרים שאינם בתוך השטעטל היהודי הסגור בעצמו. זה לא שבעבר קיבלו אותנו כפי שסולן קולדפליי, כריס מרטין, הכריז בהופעתו לצד שתי ישראליות שעלו לבמה — "אני מתייחס אליכם כבני אדם בעלי זכויות שוות בעולם" — אלא שמאז נפתחו שערי הגיהינום בעזה, אפילו המעט שבמעט כבר לא קיים ביחסי ישראלים והעולם.
ספק אם מישהו במשרד התרבות או בין אנשי המכון ציפה לקסם שיציל את הספרות הישראלית בעזרת הכנס הזה. אבל החיים בישראל ממשיכים, הקברט חוגג, המלחמה היא בסך הכל זבוב או יתוש בבית הקפה, כך חושבים לא מעט אנשים בישראל. מנגד, יש תמיד לאן להידרדר; איך אמרה לי אחת האורחות שהגיעה ממוסקבה — ברוסיה פוסלים או מצנזרים ספרים. אז לפני שמנסים לתקן את התדמית הציבורית של ישראל, כדאי קודם כל לטפל בבעיה עצמה. פן נמצא את עצמו בוקר אחד נלחמים על תדמית הספרות בתוכנו. •
