זה היה די מתעתע.
נגד נבחרת איטליה ראינו דניאל פרץ אחד, ובראש איכשהו היה לנו הדניאל פרץ הקודם: ההוא מדו-קרב הפנדלים נגד אירלנד, מקיץ 2023, ממכבי, מימי הנחיתה בבאיירן.
דניאל פרץ הוא השוער הישראלי שתמיד חיכינו לו. מקצועיות, נוכחות, יציבות, סופרסטאר בהתהוות שנותן שקט לגדולים שרצים סביבו. אחד שהוא הבטחה. בפועל, נגד איטליה, זה היה צל של ההבטחה ההיא. דניאל פרץ בתקופה מבאסת, אחרי שנתיים די מבאסות. שוער שחי מפירורי דקות, גם אם הוא במועדון מהמפוארים בעולם, גם אם זוכה באליפות, לא מממש את עצמו. שוער שמושאל לקבוצה הרבה פחות גדולה במטרה לשחק, להלן המבורג, ושוב לא רואה דשא, בניגוד לציפיות שלו ושל מי שסביבו - אולי גם בניגוד להבטחות - כבר מקבל סטירה.
בפירמידת הצרכים של מאסלו ענייני מימוש עצמי נמצאים בקודקוד. קומה אחת מתחת, ברמת צורך בסיסי יותר, נמצאים דברים כמו כבוד והערכה. אפשר להניח שדניאל פרץ שם בימים אלה, בהתמודדויות מנטליות שלא פגש קודם, כשהעולם נפרש לפניו כשטיח אדום. מגלה שהוא כבר בן 25, חרד מהאפשרות שיעביר עונה נוספת בלי לקיים.
השורה התחתונה היא, ובכן, את השורה התחתונה פגשנו השבוע בנבחרת. חמישייה שהיא לא קטסטרופה עבור שוער, אלא אם כן קוראים לך דניאל פרץ. שער, דקה 91, שצריכים, כלומר חייבים, לעצור. והתפוגגות הערך המוסף שהתרגלנו לקבל ממנו: ביטחון שמוקרן למי שסביבו. מעין הילה זוהרת שאתה יכול למשש באצבעות.
כשרן בן-שמעון קיבל את הנבחרת, בעיתוי הרגיש של חילופי דורות, המשימה שלו הייתה לעשות חדש. זה לא הלך קל, ולא כל מה שבנה עובד. תסתכלו למשל על הבלמים שלנו. ובכל זאת, היו לו כמה החלטות מצוינות, ולפני כולן לתת לדניאל פרץ להיות שוער ראשון. החלטה שהפכה ברורה ככל שהתקדם הזמן.
עד המשחק נגד איטליה.
לא משנה כמה מאמנים אצלנו התחייבו שבנבחרת יהיו רק כאלה שמשחקים בקבוצות שלהן, או בכושר משחק, בסוף באה המציאות. ובמציאות תמיד יהיה איזה אילוץ או חוסר או אפילו הרגל לבחור במוכר. במה שעבד.
אפשר להבין למה בן-שמעון דבק בדניאל פרץ, כשלא קיבל דקות בבאיירן. אבל המעמד הנוכחי של פרץ - המעמד המנטלי, לא המעבר להמבורג - מצריך מחשבה מחודשת. אולי כדאי לתת לו לייצב את הקריירה קודם. את הביטחון בעצמו ובמשחק. שיטפס קומה בפירמידה של מאסלו. אנחנו יודעים מה יש לו. גם הוא צריך להיזכר.
מציאות נושכת
עוד משהו.
אנחנו לא באמת מבינים לעומק מה עובר על הלגיונרים שלנו בתקופת הסוערת הנוכחית. לא בטוח שגם הם מבינים, ואם כל החלטה שנוגעת אליהם, למשל, היא ממניעים מקצועיים או שהמציאות המזרח-תיכונית משתרבבת.
בכל מקרה, ייתכן שכל מה שעברנו הוא קדימון. להפציץ בקטאר, מסתבר, זה להפציץ ברחבת ה-16 של נשיא פיפ"א, ג'אני אינפנטינו. ובלי קשר, העולם מאבד סבלנות. הכדורגל הישראלי לא אשם. הוא רק נגזרת.
ככה או ככה, להיות לגיונר בעת הזו, להתעקש לממש את עצמך מעבר לים, זה לא רק לדעת להכיל את זעם העולם, זה גם לנצח מנטלית. כאילו מעבר לרגיל, אם אתה דניאל פרץ.
