אבא,
40 שנה כבר עברו מאז שהלכת, והאמת היא שאין יום שאני לא חושבת עליך.
אני חושבת אם היית אוהב את מה שקורה כאן, ברמת האישית, ברמה המשפחתית, ברמה הלאומית, ברמה המדינית, ברמה החברתית.
אני חשה יום-יום שאתה שומר עליי מלמעלה ומכוון אותי, דואג שאעשה את הדבר הנכון – החל מהחיים האישיים שלי, מגידול ילדיי, מהחשיבות העצומה שהענקת תמיד לנושא של אחדות המשפחה, וכלה בשאר מישורי החיים שבהם שלטת ביד אמן ותמיד ידעת לקבל את ההחלטה הטובה, הנכונה, לאו דווקא הקלה והברורה מאליה.
לא פעם יוצא לי להרגיש איך ממש בא לי לבוא אליך, לדבר, לשאול אותך אם אני עושה את הדברים הנכונים, אם יש דרך אחרת, אבל אז אני מבינה שאתה נח שם למעלה, ולמה לי להטריד אותך בזוטות.
זה סוד גלוי שמערכת היחסים המדהימה שהייתה לנו היא הדבר שהכי השפיע על חיי. מה שלמדתי בבית ממך ומאמא הוא נר לרגליי. החריצות האינסופית שלך, ההתעקשות להבין ולדעת לעומק כל פרט ופרט, קטן ככל שיהיה – ובעיקר, האמת הפשוטה והבסיסית והכל כך נכונה שגורסת שתמיד צריך לרוץ הלאה ואף פעם לא להתעייף. מי שמתעייף מפסיד, מי שמתמיד מנצח.
אני זוכרת אותך, איש טוב, כחול עיניים, בטיולי הערב שלנו בשדרות הנרקיסים עם הכלבים שד ומומו. נצרתי בליבי כל רגע מהטיולים האלה, שהיו עבורי גם כל החום האבהי שילד צריך, וגם מעיין נובע של חוכמה, תבונה וניסיון חיים. אין נושא שלא דיברנו עליו, דנו עליו, ניתחנו אותו, מחדרי הנפש האינטימיים ביותר ועד גורל המדינה שהייתה כה יקרה לליבך. וכמובן גם על העיתון, שהיה אצלנו בן משפחה, שלא לומר הבן המועדף: מה לעשות בעיתון, ואיך לשפר, ומה לקדם, ואיפה, וכמה ולמה. והרי לא היה אצלנו בבית שום דבר יותר חשוב מהעיתון, ולא הייתה הפרדה בין הבית לעיתון. אחד הם. ההיררכיה הייתה ברורה וחדה: העיתון מעל הכל, העיתון דוחה הכל. ולא היה נושא חשוב יותר לדבר עליו. העיתון, העובדים, המשפחות של העובדים, המשפחה שלנו, בשמחות, באבל, הכל ביחד, תמיד ביחד.
אני זוכרת שכמה ימים אחרי מותך עוד הלכתי במסלול שלנו, אפילו לקחתי איתי בגד שלך כדי להריח, להרגיש, לא להרפות מהזיכרון, אבל אתה כבר לא היית, וזה לא היה אותו דבר.
כמעט יובל שנים עברו בחייך לפני שאני הגעתי לעולם, ובכל זאת, למרות פער הגיל, אני זוכרת אותך תמיד מדבר אליי כשווה, כפרטנרית, עין לעין, לא כאל ילדה שלא מבינה מהחיים שלה. היחס, העידוד, הגאווה, האור בעיניים – כל אלה ציידו אותי לשנים, ועד היום מהווים במידה רבה את הדלק שעליו אני חיה.
היינו קמים ביחד, הולכים לעבודה ביחד, חוזרים מהעבודה ביחד, הולכים לבית הדפוס ביחד, לסרט ביחד, הולכים לבר בלילה עם אהרל’ה בכר ביחד, נוסעים לטייל ביחד, גם כשהבאתי חברה, גם כשהיה חבר. תמיד ביחד. כשהיה לך חשוב שאלמד יהדות, הצטרפת אליי לקורסים, ובכל שבוע היית מגיע ללמוד בבר-אילן איתי ועם חבריי הסטודנטים, כאילו זה הדבר הכי חשוב לך בעולם.
וזה אכן היה חשוב לך. להיות עם צעירים שכל החיים לפניהם, והאש בוערת בהם, וגם להיות קרוב ליהדות, לחוכמת העם היהודי, למסורת. לא רבים ידעו, בטח לא רבים זוכרים, שהיית לומד גמרא פעם בשבוע, שהיה לך ספר תורה במשרד, שתמיד היית מחובר לשרשרת הדורות.
לאחרונה איבדתי את בעלי (דדי בורוביץ ז"ל), שהפעם האחרונה שהיינו יחד, שלושתנו, הייתה בסוכות, באותה חופשה, כשנסענו לעכו לשתות מיץ רימונים, ולאחריו עשינו פיקניק ברמות מנשה, כדי שתוכל לבחון את דדי ולוודא שאני בכיוון הנכון.
אני חושבת עליך המון, אבא. אני חושבת עליך כשאני מסתכלת על נועה ויריב ותוהה מה היית חושב עליהם, וכמה נחת הם היו יכולים להביא לך. האם היית שבע רצון ממה שהיית רואה, או בכלל – אם אני מתנהלת כמו שצריך. אם אני מתנהגת לאנשים בסביבתי כמו שהיית רוצה, כמו שאתה ואמא חינכתם אותי. אני חושבת אם זה בכלל מזיז לך שאני דואגת שהקבר שלך יהיה נקי ומטופל ונעים לעין כראוי לאיש נדיר ואדיר כמוך.
בחיים העסקיים יש הרבה רגעי שפל ומשבר, ומעט מאוד רגעים של סיפוק עצמי. גם באלה וגם באלה אני מדמיינת לעצמי אותך, אבא, משקיף עליי מלמעלה, מסייע בעצה או מחייך, מברך, מחבק בכל הכוח. הדרך העסקית שלי שונה משלך, אבל במהות, המצפן שלי הוא אותו מצפן, והתרמיל שאני נושאת על גבי מלא עד להתפקע בכל מרכיבי היסוד שהענקת לי בבית.
בימים אלה, שבהם אנו מציינים 40 שנה בלעדיך, אני מעיינת באלבומים, בתמונות, ברשימות, בסיכומים מוועדת העורכים, מפגישות עם גדולי עולם, והכל בכתב יד נחרץ שלא אשכח לעולם. כבר עברו לא מעט שנים, גם אני כבר לא ילדה, אבל הזיכרונות כל כך חזקים, כל כך עמוקים, הנוכחות שלך כל כך תמידית, כך שגם כשאני לבד, אני יודעת עמוק בלב שאנחנו ביחד, תמיד ביחד.
תמי
