ליעד חוצ'נר
בן 41, נשוי + 1 מרמת–השרון 140 .ימים במילואים
חרבות ברזל: "שירַתִּי בפלוגת החייאה קדמית, יחידה מאוד קטנה. עשיתי סבב אחד, מ־7 באוקטובר עד לסוף ינואר 2024. אחרי זה היו לנו עוד כל מיני אימונים, אבל לא הוקפצנו לעזה. אנחנו יחידת רפואה, ובעצם באים לקחת את הפצועים או ההרוגים מהתקרית, מטפלים בהם ומעמיסים אותם למסוקים של 669. התפקיד שלי ביחידה הוא הרס"פ, אבל במלחמה אפשר להגיד ששודרגתי להיות סוג של סמ"פ. אין לנו בכלל תפקיד כזה בפלוגה, אבל היה איזה חור שהייתי צריך למלא – אז זה מה שעשיתי".
הקעקוע: "באחד הימים שהיינו בלחימה צילמתי תמונה מתוך האמבולנס. זה היה יום לפני הפסקת האש הראשונה, כשהחזירו את החטופים בפעימה הראשונה. נכנסנו בעצם למשימה מאוד גדולה, המ"פ אמר שהוא צריך אנשים שהוא סומך עליהם ומכיר אותם הרבה זמן, כי זאת משימה מאוד ארוכה. אז נכנסתי פנימה והייתה שקיעה מאוד־מאוד יפה ברחוב של עזה, אז צילמתי. זאת תמונה מאוד פסטורלית בתקופה מאוד מחורבנת.
“הקעקוע עצמו הוא בצורה של בול, כשבתוך המסגרת יש את התמונה – ועל הבול יש חותמת עם המילה עזה ומספר היחידה שלי – 5397".
למה קיעקעתי: "נכנסנו למבצע מאוד־מאוד מסובך, שלשמחתי עבר חלק ונקי. היו כמה מבנים שהמחבלים היו צופים משם לשטח ישראל ויורים מהם על הלוחמים שפועלים בשטח. שלוש פלוגות הנדסה נכנסו להוריד אותם, היו שם 200 ומשהו חיילים, כמות עצומה של חומרי נפץ. היינו שם לילה שלם, ערים כל הלילה, מוכנים עם הרכבים ומקווים שלא יקרה כלום. למזלנו לא קרה.
"זאת הייתה תקופה מאוד־מאוד קשה. זה היה ממש בתחילת המלחמה, היינו מהיחידות הראשונות שנכנסו לצפון הרצועה, והיה טירוף. כל היום פיצוצים, טילים וירי – ופתאום שקיעה פסטורלית יפה עם האמרים צבאיים בתוכה. אחרי שהשתחררתי מהסבב הזה סיימתי גם את השירות שלי ביחידה, עברתי את גיל 40. אז חשבתי שזה אקורד סיום מאוד מעניין, גם לצלם וגם לקעקע.
"בסופו של דבר הקעקוע הזה הוא זיכרון מהתקופה, מהחברים וגם זיכרון של רגע מאוד סוריאליסטי בתקופה מאוד קשה שהייתה לי בחיים. הילדה שלי חגגה יום הולדת שנה ב־5 באוקטובר 2023. לעזוב אותה, ללכת למלחמה ולא להיות בבית, לפספס את הצעדים הראשונים שלה ועוד מיליון ואחד דברים - זה קשה".
תמרי ואור
אמא (47) ובן (21) מרמת–השרון. כ–250 ימי לחימה בסדיר, כיום במילואים
חרבות ברזל: אור: "שירתי בצנחנים, בגדוד 101. אני לא יודע להגיד כמה סבבים עשינו, היינו גם בלבנון ובסוריה, אבל בסך הכל בערך 250 יום בשטח אויב, בלחימה אינטנסיבית. חברים שנפצעים ונופלים לאורך הדרך, והפלוגה המשיכה עד הסוף בכל הכוח בשביל כל אלה שנפלו, למען החטופים ובעיקר למען מדינת ישראל. בדיוק סיימנו הכשרה של שמונה חודשים, עלינו לגדוד, ובום – 7 באוקטובר. ביום שיצאתי מעזה – השתחררתי".
תמרי: "אנחנו היינו ברילוקיישן והוא היה מוגדר חייל בודד. חזרנו ב־5 באוקטובר לחדש את הוויזה, וביום שישי הוא הפתיע אותנו ויצא הביתה. אחרי 7 באוקטובר החלטנו להישאר בארץ. בזמן הטירונות והאימון המתקדם אין בעיה שנהיה מעבר לים, אבל ברגע שיש מלחמה אמרתי שאין מצב שאני שם והוא פה".
הקעקוע: תמרי: "עשינו סמל של דג, וכל הזמן שואלים אותנו אם זה הסמל של החטופים. אז נכון שזה מזכיר את זה, זה קצת יותר עגול למטה, אבל זה לא היה הסיפור. למרות שאם זה מה שיביא את החטופים, אז אין בעיה – שזה יהיה הסמל של החטופים".
למה קיעקענו: תמרי: "היינו בדרך לבא"ח צנחנים והייתה מישהי שעלתה לשידור ברדיו ואמרה שחשוב לתת שטר לחייל שנכנס ללחימה כי זה יגן עליו. היא דיברה על 20 שקלים והיו לי 50 שקלים בארנק – אז ניתן 50 שקלים כי זה גם חמסה, וככה תהיה הגנה כמו שצריך. אני תוניסאית, אז כמובן שצריך גם דגים. אז אמרתי 'אתה יודע מה, אור? תצייר דג על השטר ותשים את זה ככה, קרוב ללב, ושתחזור בשלום'".
אור: "השטר היה איתי לאורך כל תקופת הלחימה. בהתחלה לא הייתה דרך לתקשר עם המשפחה, לא הכניסו טלפונים, אז היינו שולחים מכתבים. באחד מהם כתבתי לאמא 'בעזרת השם כשאני אצא בשלום, והכל יהיה בסדר, אני רוצה לעשות איזה קעקוע משותף של דג'. גם בגלל השטר וגם כדי לצפות למשהו כשאצא".
תמרי: "לא היינו סגורים אם זה דג. אמרנו שנעשה איזה קעקוע יחד וביקשתי ממנו שיראה לי את הדג שהוא צייר על השטר. הוא צייר דג עם סמיילי, שפחות מתאים, אז עשינו ממש כמו אייקון של דג".
דניאל ורך
בן 22 מפתח–תקווה. נפצע ב–7 באוקטובר והשתחרר משירות
חרבות ברזל: "שירתי בגדוד 13 של גולני. ב־7 באוקטובר סגרתי שבת בעוטף עזה. כבר בשש־שבע בבוקר הותקלתי, אבל הסיפור שלי הוא במדגרה בקיבוץ ניר עם. קפצתי לשם עם הצוות שלי – היו שם 60 ומשהו מחבלים, ואנחנו היינו בסך הכל שבעה. באיזשהו שלב הם ירו אר־פי־ג'י והנמ"ר שלנו הושבת ונתקענו במקום. היה סוג של לינץ' מסביבנו והם החדירו לתוך הנמ"ר שלושה רימונים – שני רימוני רסס ואחד גז. למזלנו, הרימון הראשון לא התפוצץ, רק הפקק שלו, אז זה הרגיש כאילו זה רימון הלם. הרימון השני, שהיה גם רסס, נחת בתוך הנמ"ר וחבר שלי קפץ עליו והציל את כל הצוות. הוא לא שרד את זה.
"אחרי זה חטפנו גם רימון גז, שמהרסיסים שלו נפצעתי בשוק רגל ימין. מהאירוע הזה יש לי גם פוסט־טראומה. אחרי הפציעה פוניתי לאסותא באשדוד ובאותו יום כבר שוחררתי הביתה והתחלתי את תהליך השיקום. היו לי הרבה שיחות עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים, ובהתחלה אתה לא מבין לאן אתה נכנס, אתה באיזה לופ. אחרי זה אתה מוצא את הדרך שלך לחזור למסלול. עברתי הרבה תהליכי שיקום והתחלתי יותר להשתחרר, לטוס לחו"ל, לנקות את הראש ולהבין איך אני באמת מרפא את עצמי מהפציעה".
הקעקוע: "אלה המשקפיים של החבר שקפץ על הרימון, סמל מתן אברג'יל ז"ל. באחת העדשות יש את העץ של גולני ובעדשה השנייה יש שבר".
למה קיעקעתי: "הקעקוע מסמן את הגבורה של מתן ז"ל, שהמשקפיים הם מה שסימן אותו. כשהוא נהרג ראיתי את המשקפיים שלו מונחים על הרצפה עם השבר, ואני זוכר שבאותו רגע, בזמן שיורים עלינו והכל, אמרתי 'אם אני יוצא מפה אני אעשה את הקעקוע הזה'. בזכותו ניצלתי, כולנו ניצלנו. ממש יומיים אחרי זה הלכתי לעשות את הקעקוע, הרגשתי חייב. הוא היה הראשון שקיבל אותי בצבא, והוא גם היה החבר הכי טוב שלי בצוות".
רום נרדי
בן 21 מכפר–יונה. השתחרר משירות סדיר אחרי שנפצע ביולי 2024
חרבות ברזל: "שירתי בגבעתי. הייתה לנו היתקלות מאוד גדולה בעזה, שאף אחד לא ציפה לה. על ההתחלה נפצעו לנו שני אנשים שלא הצליחו לקום ולברוח, כמו שכולם עשו בסופו של דבר. סרן ידידיה אשר לב ז"ל, הסמ"פ שלי, היה בתוך הנמ"ר והחליט לא להיות כמו כולם. הוא הוציא את הראש, תפס את המאג וירה לכל הכיוונים שירו מהם אלינו, כי אף אחד לא הצליח אפילו לראות את המחבלים בעיניים. הוא נהרג בהיתקלות הזאת, אבל לפני שנהרג הוא הציל את החיים של הלוחמים הפצועים ובסופו של דבר הוא הציל את החיים של כל הפלוגה שלנו".
רום נפצע בהיתקלות אחרת של הפלוגה, ביולי 2024. "הייתי משותק מהפופיק ומטה. אחרי שיקום של חצי שנה, רגל ימין שלי נשארה משותקת".
הקעקוע: "הקעקוע מקיף את כל שוק הרגל שלי. החלק החיצוני של הרגל מדבר על הדברים שאני עברתי - הירידה הראשונה שלנו לעוטף, הרגע של לפני שנכנסנו לעזה. יש פה תמונה שאני כותב שמות של אנשים שנרצחו על כדורים. כתבתי את זה כדי לא לחשוב על מה שאנחנו הולכים לעשות וכדי להרגיש שאני נלחם בשבילם.
"בחלק העליון של הקעקוע יש שני חיילים, שאחד מהם מחזיק נשק של קלע, ושני חיילים שעומדים קצת בצד. מעבר לזה רואים קנה של מאג ואת הדסקית של המפקד שלי עם המספר האישי שלו. מתחת יש תמונה של שלושה אנשים יושבים, כי ממש לפני ההיתקלות הזאת ידידיה הוציא אותי ועוד חבר מהנמ"ר ואמר לנו, 'בואו נשכח קצת שאנחנו בעזה'. הלכנו הצידה והוא הכין לנו קפה, דיבר איתנו על השחרור שלו ושלנו, ומה הוא מתכנן לעשות. אמר שהכל ייגמר ויהיה בסדר. הוא נורא הרגיע אותנו.
"ליד התמונה הזאת יש תמונה שלי עומד בים ומסתכל, כשמעליה יש תמונה שלי עומד ליד הקבר של ידידיה. היה מאוד קשה לקבל שהבן אדם הזה לא איתנו ושהוא הציל לנו את החיים. התמונה מסמלת את זה שאני לא שוכח. היא גם מסמלת לי סוג של תקווה. יש משהו מאוד מרגיע בים, הרבה פעמים כשהיינו הולכים אחורה בעזה היינו מגיעים לים ופתאום בכל הלחימה ובכל המוות והתוהו ובוהו שהיה שם, אתה מסתכל על הים – ויש בזה משהו שמרגיע אותך ונותן לך שלווה.
"בין התמונות שמרכיבות את הקעקוע יש משפט שאני מאוד מאמין בו, שאומר שהכוח האמיתי של הלוחם לא טמון בנשקו אלא בליבו. זה מאוד סימל את ידידיה, כי הוא בחיים לא ויתר. הוא לימד אותנו בסופו של דבר להיות לוחמים ושזה לא רק לדעת לירות בנשק אלא גם לא לוותר ולחבר את כולם, וגם במצבים הכי קשים להיות עם כולם, לכבד, לאהוב ולזכור למה אתה עושה את זה ובשביל מי".
למה קיעקעתי: "עשיתי את הקעקוע כדי להנציח את הסמ"פ שלי שנהרג, וגם כדי להנציח את הדברים שעברתי. יש פה לא רק את הרע, יש בקעקוע גם תמונה שלי בים כי רציתי להראות שבסופו של דבר אפשר להמשיך ולראות את הטוב, ולזכור שאחרי הכל עברנו את זה".
יהודה
בן 24 מחיפה. 400 ימים במילואים
חרבות ברזל: "אני מגיע ממשפחה חרדית ולמדתי בישיבה חרדית. בגיל 18 התגייסתי לשירות קרבי בצנחנים ואחרי הסדיר המשכתי לשירות מילואים. הספקתי לעשות עם הגדוד חודש של תעסוקה מבצעית, וחודש אחרי שסיימנו פרצה המלחמה".
הקעקוע: "עשיתי את הקעקוע אחרי הסבב הראשון בעזה. הקעקוע הוא שועל שיוצא מתוך ההריסות, כי שועל מסמל את החטיבה שלנו – חטיבה 646, שועלי מרום. העיניים שלו בצבע אדום, הצבע של הצנחנים. ויש גם את המספר 929, מספר של בית בחאן־יונס שהייתה לנו שם היתקלות שבה נהרג רס"ל (מיל') שמעון אסולין ז"ל".
למה קיעקעתי: "תוך כדי ההיתקלות בבית ששמעון נהרג בו, כשאני צועק בקשר ויורה, אמרתי לעצמי שכשאצא מפה אני אעשה קעקוע על האירוע הזה. הקעקוע הולך איתי כל הזמן במלחמה, כל הזמן מזכיר לי. יש ימים שלא בא לי להיזכר, אבל אני לא חושב שזה באמת יכול לקרות. זה עולה כל הזמן, גם כשאני יושב ולומד בטכניון או יוצא עם בת הזוג שלי. אני אמנם פה, אבל יש אנשים שהם שם. אח שלי נלחם שם עכשיו כי הוא סדירניק, וגם אני תכף אחזור לשם, כי עד שהחטופים לא יחזרו המשימה לא תושלם".
יריב ותומר הרוש
אבא (49) ובן (21) מהוד–השרון. יריב שירת 160 ימים במילואים, תומר השתחרר משירות סדיר אחרי שנפצע באוגוסט 2024
חרבות ברזל: תומר: "שירתי בסיירת צנחנים ובאותה שבת הייתי בבית".
יריב: "ב־7 באוקטובר המפקד של תומר התקשר אליי באיזה 6:45 ואמר לי להביא את הילד דחוף לבסיס, 'הוקפצנו'. אני לא הייתי במילואים מ־2007, אבל כשחזרתי הביתה הבנתי מה גודל האירוע והתגייסתי גם אני ליחידה שלי. שירתי בצנחנים ועכשיו אני בחטיבה 55. מאז רדפתי אחרי תומר והיחידה שלו, כשהיו מבצעים – גם אני הייתי שם, בין אם זה במסגרת היחידה שלי או במסגרות פרטיות ועצמאיות שלנו. תמיד הייתי בסביבה שלו כדי לתפוס אותו בטווח העין שלי".
הקעקוע: תומר: "קיעקענו צמיד על היד, באותו המקום, וכל אחד הוסיף משהו משלו. אני שמתי את הנ"צ המדויק של המקום שנפצעתי בו, ואבא כתב בכתב רומי 'אוקטובר 23''".
למה קיעקענו: תומר: "חשבתי על הקעקוע אחרי הפציעה. נפצעתי מירי דו"צ (ירי דו־צדדי – מ"ד). מטוס קרב של חיל האוויר שיחרר פצצה שהייתה לה תקלה טכנית שלא ידעו עליה, גילו אותה רק כשהטיל השתחרר. הטיל סטה מהמסלול שלו ופגע בנו בתוך הבניין, בקומה שהייתי בה. מהפציעה הזאת יש לי שתי פריצות דיסק, היו לי קרע באגן ופגיעה עצבית בשתי הרגליים".
יריב: "תוך כדי השיקום שלו החלטנו לעשות את הקעקוע. זה אירוע משפחתי מה שקרה פה, כל הסיפור הזה של עצם היותנו צנחנים ועצם היותנו לוחמים. החלטנו לקעקע את זה עלינו, כי זה משהו שהוא הרבה מעבר לעצם היותנו אנחנו - זאת סגירת מעגל".
ליאור זרזיצק
בן 36, נשוי + 2 מחולון. מעל 300 ימים במילואים
חרבות ברזל: "אני משרת במילואים בצנחנים, עד עכשיו הייתי בשני סבבים בעזה ואחד בלבנון".
הקעקוע: "זה קעקוע בסגנון מאורי. בתוך הקעקוע יש אלמנטים חבויים, שמי שיודע יודע. על היד יש לי את מספר הימים שהייתי בסבב הראשון. ישבתי מול היומן, בדקתי מתי יצאתי לכמה ימים הביתה, מתי הייתי בהתרעננות – והורדתי את הימים. ליד המספר 76, שקצת קשה לראות ומספר את הסיפור של הסבב הראשון, עשיתי בצורה מאורית את מפת ארץ ישראל השלמה – כדי לסמן לי למה הייתי שם".
למה קיעקעתי: "על לבנון והסבב השני בעזה לא עשיתי קעקוע, כי לא ציפיתי להגיע לזה. מבחינתי, הסבב הראשון היה הסיבוב הכי משמעותי וקשה, לכן רציתי להזכיר אותו על הגוף שלי, כמו שיש איזה פצע שבסופו של דבר משאיר צלקת".
זה השאיר צלקת?
"כן. היו לנו הרוגים, היו פצועים. היו לנו כמה וכמה היתקלויות, היה אירוע שחטפנו בו טיל לתוך הבית. היו הרבה תמונות, מראות וריחות – אבל זה משהו שאי־אפשר לקעקע. אני גם לא יכול לראות את הקעקוע בעין, רק אם אני מסתכל במראה אני רואה את הקעקוע ואת כל האלמנטים של עזה, שבעצם די חבויים שם".
פז צפדיה
בת 28 מתל–אביב. כ–200 ימים במילואים
חרבות ברזל: "גויסתי למילואים ב־7 באוקטובר, לתותחנים. אני בצוות תומ"ת (תותח מתנייע – מ"ד), זה אומר שאנחנו נמצאים בקנים, מקבלים את המשימות ויורים".
הקעקוע: "זה קעקוע קטן של מפת ארץ ישראל".
למה קיעקעתי: "עשיתי את הקעקוע ממש כשסיימתי את הסבב הראשון. אני מאוד פטריוטית וציונית ותמיד הייתה בי איזו מחשבה לעשות את זה, אבל אמרתי 'מה, אני אלך עם דגל ישראל?' אחרי שפרצה המלחמה אמרתי שאין סיכוי שאני לא מקעקעת את זה. זאת המדינה שלי, הדבר הכי חשוב שיש, ואין זמן יותר טוב מלקעקע את החיבור הזה עכשיו, אחרי שסיימתי את הסבב הזה.
"הקעקוע הזה מסמל לי בעיקר גאווה. טיילתי עכשיו בהודו חודש וחצי, חזרתי לא מזמן, והיו שם כמה מוסלמיות שאמרו 'יא, תראו, יש לה קעקוע של פלסטין על היד'. התעצבנתי שם והתחלתי לצעוק עליה שאין מדינה כזאת, פלסטין. מבחינתי, לכל מקום שאלך אני אתגאה שאני מהמדינה שלנו. לפעמים כשאני מסתכלת על הקעקוע אני נזכרת מה המטרה, למה עשיתי את כל זה. נכון, לא כיף לחיות חיים כאלה, אבל אני יודעת מה המטרה. לא סתם קיעקעתי את זה על עצמי, אין לנו ארץ אחרת".
