מרסל פרוסט // מסות } תרגום: ניר רצ‘קובסקי, הוד הלוי } כרמל } 239 עמ' היא הייתה סבתא שלי ואני הנכד שלה } תרגום: הלית ישורון } הספריה החדשה } 183 עמ'
בים מאיתנו מתהלכים בעולם עם פרוסט משלהם, אישי מאוד, ובעל חוקים אוניברסליים. גם אם קראו בו במשכים מזדמנים, ובאופן לא רציף, היצירה של פרוסט היא מקום נפלא, שונה משאר העולם, כפי שהוא עצמו מתאר את הגן של קלוד מונה בז'יברני, יוּבל יפה אחד מני רבים, אבל קסמיו של האמן מכניסים אותנו אל לבו פנימה בהשתקפות בלתי נתפסת שמולידה את ציורי החבצלות. פרוסט מלמד להרגיש ולראות ולחלום ולטייל. הוא מטביע אותנו בחוויית הקריאה ומוליך בחוטים סמויים אל חיים של כתיבה. הוא מורה לחוש בסימנים המופנים אלינו מן העולם, ברעדים גלויים ובלתי נראים, לזרום בעורקי הדם של ההווה ולהתעלות מעל הזמן.
מעניין לחשוב על החיים הרגשיים (חיי הרוח) שלובים ביצירה הפרוסטיאנית, אני זוכר למשל את ההתרגשות מלָה-בֶּרְמָה השחקנית הגדולה מ'בעקבות הזמן האבוד', ברגע הופעה בלתי נשכחת בהיכל התרבות בתל-אביב; אני זוכר את בַּלְבֶּק של פרוסט דווקא בעיר קיט על הים בארגנטינה מלווה בסבים שלי; אני זוכר שמיהרתי לנסוע לצרפת אל בית הילדות של פרוסט באילייר-קומברה, "כמי שממלא צוואה רוחנית", או בביקור חטוף בליבה הרועש של פריז, בחדר השעם שבו כתב הסופר, תמיד ספון במיטתו, במקום שבו עומד היום סניף בנק גדול. עוד לפני כן התאמצתי בתום לב לכתוב מכתבי אהבה מיואשים, כמו אלה שכתב מרסל לאלברטין, ועדיין בעצמי ספון במחסן צבאי ישן ראיתי יותר את השבילים ביער בולון או את גינת המשחקים בשאנז אליזה, את הנמשים של הילדה ז'ילברט, את הציורים של שארדן בלובר, או בביקור בתערוכה של ורמיר, כמאה שנים מאוחר יותר, וכן הלאה וכן הלאה.
בקצרה, מי שרוצה לברוח מהמציאות שלו (או ללכוד את חייו בעקיפין), יודע שתמיד תהיה לו מציאות עליונה ושמה פרוסט, מציאות מדומה הקשורה בעמקי נפשו של העולם. ואולי בשל כך, קצת כמו פרפר מופלא או חרק תת-קרקעי, הספרות הזאת תדע לשרוד גם את החורבן המוחלט של שבירת מרכיבי החומר. גם בתוך אסון נורא היצירה של פרוסט ממלאת את העולם בנדיבות ובחסד, יש לה זמן בדוי משל עצמה ובאותה עת היא שלובה בזרמי החיים הקמאיים ביותר.
ביסוד המציאות המדומה של פרוסט, שלושה רגעים עיקריים הקשורים באמו של המספר: כבר בפתיחה של הספר הראשון, נשיקת הלילה-טוב מאמא, המסרבת לבוא ונוטשת אותו לבד במיטתו; בואה של אמא בכל זאת להקריא בקולה את הספרים שחקוקים בו מילדות; ומכאן הרגע השלישי, המפורסם, הפצעתו של העבר האבוד שנים מאוחר יותר בטעם העוגייה הזניחה שמציעה האם, טבולה בחליטת התה, ומחיה במלוא עושרם את הזיכרון והכתיבה במבנה העצום של הזמן.
ידוע כי מותה של אמו של המחבר ב-1905, והשבר שחווה בעקבות זאת, משחררים את כתיבתו. פרוסט גונז את כתב היד שעליו עבד, ומפתח את סימן ההיכר בסגנון הכתיבה האופייני לו. הוא יושב לכתוב מאמרים על ספרות ואמנות המובאים כעת בפרקי המסות המאירים שתירגמו הוד הלוי וניר רצ'קובסקי, ולהם חשיבות תיאורטית רבה במאה ה-20. ובמקביל, מתחיל לכתוב את היצירה הגדולה, 'בעקבות הזמן האבוד', ומתכנן לפתוח ולסיים אותה ב'שיחה עם אמא', כפי שאפשר לקרוא במסות (ובהקשר זה מומלץ מאוד לקרוא את שני הספרים יחד). בסופו של דבר, ככל שנמשכת העבודה, פרוסט מפצל ביצירה את האם הממשית (הביוגרפית) ומנציח את זכרה בשתי דמויות שונות, בדמות האם כמובן, אבל יותר מכך בדמותה של סבתו.
הפיצול הזה חשוב מאוד לענייננו. ראשית, הוא מאפשר להבין את הבחירה של המתרגמת והעורכת הלית ישורון ליצור ספר החורג מהמסגרת המקורית של היצירה (על שבעת כרכיה המקוריים), ספר המתמקד אך ורק בדמות הסבתא, וכורך יחדיו את מיטב העמודים העוסקים בזיקה שבין הסבתא ונכדה. אמנם הסבתא היא דמות יוצאת דופן בטבעיותה ובנדיבותה האציליות, בניגוד לגינונים המעושים של החברה הגבוהה. אבל מעל לכל, הסבתא מגלמת במישרין את הירושה הרגשית של הגיבור ברומן. בעוד האם היא דמות של סמכות, טוען החוקר ז'אן איב טדייה, הסבתא מגלמת בספר את האהבה הטהורה, הנקייה מתסביכים. ויותר מכך, דמותה מוליכה אותנו ברכות רבה אל אחד משיאי הכתיבה של היצירה כולה, אל מה שפרוסט מכנה בעצמו "הבהובי הלב", אל דפיקות הלב העמוקות (הבלתי צפויות) ביותר של הספר.
כמו בתצלומים ישנים: אנחנו פוגשים תחילה סבתא מאושרת מהליכה בגשם בהתלהבות ילדית, אחר כך סבתא היא זו שבוחרת במתנה את הספרים שמקריאה האם לילד במיטתו, היא זו שאחראית לעידון התרבותי ולחירות הבחירה, כלומר לראשית החניכה הספרותית. בהמשך, היא משגיחה על הילד המתבגר, הם נוסעים ברכבת לחופשה על קו החוף, ושם היא מגוננת עליו כשהוא נסער ועייף, היא רוכנת במחווה לחלוץ את נעליו, והוא משיב לה בנשיקות. בכל בוקר הוא נוקש שלוש נקישות על מחיצת הקיר שהופכות לסימן המוסכם, בכל פחד וחולי בלילה, היא נענית לו בנקישות משלה ובאה אליו צוחקת "עכברון שלי", והוא מלטף את שערה המאפיר ב"זהירות ורוך כאלה, כמו ליטפתי את טוב-לבה".
מהרגע הזה ואילך, הסבתא רק תלך ותתרחק בספר, וככל שתרחק הנכד ירגיש בחסרונה, הווייתה תיעשה מופשטת ושלמה, וכך גם הנקישות הקטנות המוסכמות בין השניים, לא עוד על הקיר המפריד בחדר המלון, אלא על גבי המחיצה המפרידה בין המתים והחיים. תחילה תמונת שיחת הטלפון (מהיפות ביותר שנכתבו), ובהמשך ההידרדרות הבריאותית שלה, התקף השבץ בשירותים הציבוריים של הגן, ותהלוכת הרופאים המגיעים אל מיטת חולייה בזה אחר זה, הנשיקה האחרונה, ומותה המתואר בפירוט רב. שיאן של האפיזודות האלה, כשנה לאחר לכתה מן העולם, בחלומות הלילה, בהזיות הלב, כמו בירידה אל עולם המתים שבה חוזרת רוחה ומתעוררת לחיים. ברגע הזה של "הבהובי הלב", קורה הלא-ייאמן שבו מצטלבות כל נגיעות האור המשתקפות, ונוכחותה של האם המזדקנת בזמן מוכפלת ומתמזגת עם זו של הסבתא המתה. "'באתי, אמרה לי אמי, 'כי כשישנתי היה נדמה לי שאני שומעת מישהו בוכה. זה העיר אותי. אבל איך זה שאתה לא במיטה? והעיניים שלך מלאות דמעות. מה קורה?'"
שני ספרים של פרוסט רואים אור עכשיו בתקופה הגיהינומית הזו, אפילו שלושה — אם לכלול את קובץ המאמרים שתירגם אמוץ גלעדי (דחק, 2024), ואלה מראים שהספרות כמו מגיעה מקצה העולם, ממקום אחר, ויש בה תמיד דבר ראשוני וחי, כמו ילד ששב להיוולד, תמיד היה ותמיד חדש. •
