"50", אלבום הסולו השלישי והחדש של פיטר רוט, מציג מעין סיכום ביניים המאגד את סך כל אהבותיו והשפעותיו של האיש והגיטרה. על אף שרוט לא נראה כמי שהגיע לגיל הזה, שפעם נתפס כמופלג (תכלס, הוא כבר עבר אותו בשנה) – בשיר הנושא היפה הוא שר בחן על שינויי הגוף והזמן ("מטושטש לקרוב/ מתאמץ לרחוק", ובהמשך: "מסרתי דגימות/ עשיתי בדיקות/ מחכה לתשובות").
לקראת סוף השיר, כשהגיטרה שלו נכנסת, רוט מזכיר שהוא לא רק נגן עם טכניקה טובה ואוזן רגישה: הוא מוכיח שהרוק יכול לתפקד כמעיין נעורים בתנאי שיודעים כיצד לשתות ממנו, ושבעצם אין ממש פער בין הנער מפעם המצולם על העטיפה לבין האיש המבוגר ששר עכשיו בפנים. בשיר החותם, שכתב אהוד מנור ז"ל, רוט שר על סבו לסלו, שחגג לאחרונה יום הולדת 105, וסוגר עוד מעגל משפחתי.
כשרוט התחיל את דרכו עם מוניקה סקס, לפני 30 שנה, היו הרבה גיטרות עבריות ברדיו. מאז הן די נעלמו, אבל לאורך עשרת השירים היפים המרכיבים את "50", הגיטרה מככבת – למשל, ב"דום שתיקה" שזורק לדור הלהקות מהניינטיז, וב"רגליים קרות", עם סאונד עגול שמהדהד קצת את יצחק קלפטר המנוח של ימי "דמיון חופשי". גם לקראת סוף "מגדל קלפים" פורץ סולו יפה.
לפיטר רוט תמיד הייתה משיכה למלודיה מערסלת ברוח ג'ף לין וג'ורג' האריסון (למשל, בגיטרת הסלייד שפותחת את "המחר שייך לצעירים") ולסאונד חם ומחבק בסגנון שנות ה-70. ב"שמש חדשה", הטקסט (שכתב אודי שרבני) ובעיקר הלחן מתכתבים קצת עם הרוח שנשבה באלבום הקאברים המוצלח שהוא הוציא לפני שנים לשירים של שמוליק צ'יזיק. ב"זזים" הוא כבר במוד דיסקו אייטיזי ("סלואו צמוד בתוך דירה/ ברמקול 'לחישה פזיזה'", ובהמשך מוזכרים גם תקליטן עם אורגן אורות וסולו סקסופון), וכמו שרוט שר אחרי סולו הסקסופון – כי אם כבר חזרנו לאייטיז, אז עד הסוף: כל מה שאתה והוא רוצים זה שהשיר הכיפי הזה לא ייגמר.
