"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח, ו)
חיותה דויטש על "שיר למענך"
אִם לִפְעָמִים קָשָׁה מְאֹד הַמּוּעָקָה,
הָאֲנָשִׁים נִרְאִים זָרִים וּמִתְנַכְּרִים –
שִׁירִי יָבוֹא, כְּמוֹ אָדָם שֶׁעַל הַסַּף חִכָּה,
כְּדֵי לְקַחְתֵּךְ אֶל הַחוֹפִים הַמּוּאָרִים.
אִם לִפְעָמִים אַתְּ מַקְדִּימָה לְהִתְעוֹרֵר
וּקְצֵה חֲלוֹם כְּמוֹ סָפֵק עוֹד מִתְמַשֵּׁךְ –
שִׁירִי יָבוֹא, זָהִיר מְאֹד אִתָּךְ לְהִזָּכֵר
שֶׁהַבְּדִידוּת שֶׁלִּי עָבְרָה בִּבְדִידוּתֵךְ.
עוֹד שִׁיר אֶחָד אֲנִי שׁוֹמֵר לְמַעֲנֵךְ,
אֲנִי רוֹצֶה לְהַקִּיפֵךְ בְּמִלּוֹתַי.
אֲנִי נוֹתֵן לָךְ אֶת הַשִּׁיר,
עֲשִׂי בּוֹ כִּרְצוֹנֵךְ,
וּשְׁעוֹתַיִךְ יִתְקָרְבוּ אֶל שְׁעוֹתַי.
אַל תִּשְׁכְּחִי: הַשִּׁיר שֶׁלָּךְ הוּא נֶאֱמָן,
הוּא מִתְחַבֵּר מִצַּעֲרִי וְתִקְוָתִי.
אִם רַק תַּבִּיטִי בְּפָנַי, תֵּדְעִי שֶׁכָּל הַזְּמַן
אֲנִי כּוֹתֵב לָךְ מִכְתָּבִים בְּמַחְשַׁבְתִּי.
אוהבי הקריאה מכירים היטב את הרגע שבו מילים פועלות עליך: בריאה חדשה, התגלות. קסם. מי שחננו האל בכישרון כתיבה, זה כל מה שהוא רוצה לעשות: לגעת באנשים אחרים בעזרת המילים שלו. "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ", אומרת האהובה בשיר השירים (ח, ו), "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה. רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה". אהבתה ומילותיה הן רשפי אש, טובעות חותם ככווייה. מי יודע, אולי הרצון לגעת באחרים בעזרת מילים נוצר במעשה האלוהי של בריאת העולם "הוּא אָמַר וַיֶּהִי" (תהילים לג,ט). הוא, שרצה ליצור קשר, אמר וברא, והדבר קם ונהיה: עולם נוצר, אנשים והיסטוריה.
כתיבת התורה ונתינתה היא מעשה של אהבה – אהבת אלוהים אלינו, יצוקה בתוך מכתב נצחי (כך יש ללמוד תורה, אמרה נחמה ליבוביץ, כאהובה הקוראת ומפרשת כל מילה ותג במכתב שכתב לה האהוב). נבואה שנצרכה לדורות – נכתבה – גם היא מכתב אהבה שכתבו נביאי ישראל אלינו אף שלעיתים יש בו כעס או הקפדה. מילות ספר תהילים מעניקות נחמה בבדידות גדולה ובצער, וגם בשמחה.
"אִם לִפְעָמִים קָשָׁה מְאֹד הַמּוּעָקָה / הָאֲנָשִׁים נִרְאִים זָרִים וּמִתְנַכְּרִים – / שִׁירִי יָבוֹא, כְּמוֹ אָדָם שֶׁעַל הַסַּף חִכָּה / כְּדֵי לְקַחְתֵּךְ אֶל הַחוֹפִים הַמּוּאָרִים".
יעקב רועה בלילות ובימים את צאן לבן, וכל הימים וכל השעות הללו הוא מתגעגע לרחל. מחכה על הסף לקחתה לו לאישה. האם היו להם מילים שגישרו על הבדידות ועל המרחק הכפוי? האם כתב לה, ושמא כתבה היא לו? לעולם לא נדע. סיפורם נשאר איתנו בזכות המילים של ספר בראשית, כמו שנותר לנו שיר השירים: "אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ? שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". היא שולחת לו מילים, הודעה, סמס. בסוף אלה תמיד המילים שמהוות שליח או גשר, קהל היעד שלהן הוא אדם אחד, או עם שלם.
"אֲנִי נוֹתֵן לָךְ אֶת הַשִּׁיר / עֲשִׂי בּוֹ כִּרְצוֹנֵךְ / וּשְׁעוֹתַיִךְ יִתְקָרְבוּ אֶל שְׁעוֹתַי".
גם אם הכותב והנמען מצויים בתקופות או במקומות אחרים ורחוקים, מילות השיר מקרבות אותם. "עֲשִׂי בּוֹ כִּרְצוֹנֵךְ" – קראי בו שוב ושוב, תלי אותו מעל מיטתך, או שמרי אותו עמוק בתוך מגירתך. הכתימי אותו בדמעותייך. "עֲשִׂי בּוֹ כִּרְצוֹנֵךְ" הוא גם שער שנפתח לעולם שלם של פרשנות, שבו מתנתקת היצירה מיוצרה ויש לה חיים משל עצמה, נמעניה לוקחים אותה לעולמותיהם שלהם, והיא משתנה איתם.
ואחרי כל זה, המילים היפות ביותר בשיר הזה הן מילותיו האחרונות: "אִם רַק תַּבִּיטִי בְּפָנַי, תֵּדְעִי שֶׁכָּל הַזְּמַן / אֲנִי כּוֹתֵב לָךְ מִכְתָּבִים בְּמַחְשַׁבְתִּי".
איזה אבסורד! גם כשהאוהבים נמצאים יחד, ולכאורה אין להם שום צורך במילים, ובטח לא במכתב, האהוב עדיין כותב לה מכתבים במחשבתו, ממש כאותה בדיחה על הסבתא שחברתה מתפעלת מנכדה הקטן שבעגלה, והיא אומרת – חכי עד שתראי את התמונה.
כשתביט בפניו, היא תדע שכל הזמן הוא כותב לה מכתבים במחשבתו – הוא ממשיך וכותב לה גם כשהם יחד, פשוט כי זה מה שהוא עושה. גם כשהיא איתו, הוא לא מפסיק לרגע אחד לדבר איתה ולכתוב לה. היא הנמענת הקבועה והחשובה של מחשבותיו, עולמו ומילותיו. אחד הסופרים הישראלים, לצערי איני זוכרת מי הוא, כתב באחד מספריו שכשאתה אוהב מאוד מישהי, העולם מתחלק לשני אזורים גיאוגרפיים בלבד: "איתה" ו"לא איתה". מי שכותב לאהובתו מכתבים במחשבתו, כל הזמן, מדלג בעזרת מילותיו על המחסום הגיאוגרפי. הוא איתה גם כשהוא באזור ה"לא איתה". המילים הן הגשר בין היבשות הללו, והחיבוק.
ד"ר חיותה דויטש היא סופרת ועורכת
"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית י"ב, ב)
הרב בני לאו על "מה אברך"
מָה אֲבָרֵךְ לוֹ, בַּמֶּה יְבֹרַךְ
זֶה הַיֶּלֶד – שָׁאַל הַמַּלְאָךְ.
וּבֵרַךְ לוֹ חִיּוּךְ שֶׁכָּמוֹהוּ כָּאוֹר,
וּבֵרַךְ לוֹ עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת וְרוֹאוֹת,
לִתְפֹּשׂ בָּן כָּל פֶּרַח וְחַי וְצִפּוֹר
וְלֵב לְהַרְגִּישׁ בּוֹ אֶת כָּל הַמַּרְאוֹת.
מָה אֲבָרֵךְ לוֹ, בַּמֶּה יְבֹרַךְ
זֶה הַנַּעַר – שָׁאַל הַמַּלְאָךְ.
וּבֵרַךְ לוֹ רַגְלַיִם לִרְקֹד עַד אֵין סוֹף
וְנֶפֶשׁ לִזְכֹּר בָּהּ אֶת כָּל הַלְּחָנִים,
וְיָד הָאוֹסֶפֶת צְדָפִים עֲלֵי חוֹף
וְאֹזֶן קַשּׁוּבָה לִגְדוֹלִים וּקְטַנִּים.
מָה אֲבָרֵךְ לוֹ, בַּמֶּה יְבֹרַךְ
זֶה הָעֶלֶם – שָׁאַל הַמַּלְאָךְ.
וּבֵרַךְ כִּי יָדָיו הַלְּמוּדוֹת בִּפְרָחִים
יִצְלְחוּ גַּם לִלְמֹד אֶת עָצְמַת הַפְּלָדָה,
וְרַגְלָיו הָרוֹקְדוֹת – אֶת מַסַּע הַדְּרָכִים
וּשְׂפָתָיו הַשָּׁרוֹת – אֶת מִקְצַב הַפְּקֻדָּה.
מָה אֲבָרֵךְ לוֹ, בַּמֶּה יְבֹרַךְ
זֶה הַגֶּבֶר – שָׁאַל הַמַּלְאָךְ.
נָתַתִּי לוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לִי לָתֵת:
שִׁיר וְחִיּוּךְ וְרַגְלַיִם לִרְקֹד
וְיָד מְעֻדֶּנֶת וְלֵב מְרַטֵּט,
וּמָה אֲבָרֵךְ לוֹ עוֹד?
מָה אֲבָרֵךְ לוֹ, בַּמֶּה יְבֹרַךְ
זֶה הַיֶּלֶד הָעֶלֶם הָרַךְ.
הַנַּעַר הַזֶּה – עַכְשָׁו הוּא מַלְאָךְ.
לֹא עוֹד יְבָרְכוּהוּ, לֹא עוֹד יְבֹרַךְ.
אֱלֹהִים אֱלֹהִים אֱלֹהִים,
לוּ אַךְ בֵּרַכְתָּ לוֹ – חַיִּים.
בראשית הייתה ברכה שהעניק האלוהים לעולמו: "וִיבָרֵךְ אֱלֹהִים" נאמר ביחס לדגים ולעופות, ביחס לאדם וביחס לשבת. גם נח זכה לאותה ברכה.
כל הבריאה מתברכת מהבורא, מתברכת ואינה מברכת.
מהי ברכה?
במקורות שלנו אנו מוצאים את השימוש במילה הזאת בשני אופנים.
האחד – בשימוש המוכר והרגיל של הודאה לאדם או לאל (Bless).
האופן השני שבו משתמשים במילה זו הוא בפעילות החקלאית של רבייה וגטטיבית. לפעולה זו קוראים "הַבְרָכָה". המטרה במלאכה זו היא להשתמש בחלקי הצמח כדי להעביר הלאה את תכונותיו. ישנם שני סוגים של הפריה כזאת. האחד הוא מלאכת הייחור, שבה לוקחים חלק מנותק מצמח האם וממנו מכינים צמח חדש הנושא את המטען הגנטי של הראשון. השני הוא מלאכת ההברכה, שבה לוקחים את צמח האם בעודו מחובר לקרקע ועל ידי פעולת כיפוף (בצורת ברך – U) מגדלים את הנטיעה החדשה. הפעולה הזאת מוכרת בעולם העתיק, כמו בעולם החדש. המשנה במסכת ערלה (פרק א) מתארת את חישוב שנותיו של העץ שעבר תהליך הברכה: "אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנה חזרה הזקינה להיות כבריכה".
פירוש המשנה הוא שבדרך כלל הנטיעה הצעירה נמשכת בחיותה אחר צמח האם. אולם כשצמח האם נעקר משורשו והוא עדיין מחובר לנטיעה שהוברכה ממנו – "חזרה הזקינה להיות כבריכה", וכפירושו של הרמב"ם למשנה: "חזר האילן עצמו להיות כאילו הוא הבריכה, וחזרו הענפים שהיו בריכה כאילו הם האילן העיקרי".
הזנה מתמדת בין המברך והמתברך. המברך הוא מקור של שפע וברכה. בו אצורים כוחות החיים, הוא מחזיק את המטען הגנטי של החיים. המתברך שואב את כל חיותו מהמברך. אך יש מצבים שבהם המציאות מתהפכת. האם זקוקה לבן. החיות של הקשיש יונקת מחיבורו אל הצעיר. המתברך מברך.
זוהי הנקודה שבה, גם בסיפור המקראי, פונה אלוהים לאברהם ופוקד עליו לחדש משהו בעולם: "וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב).
אברהם מקבל ציווי לשאת את הברכה שקיבל ולהעביר אותה הלאה: "והיה ברכה – הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ" (רש"י, על פי המדרש).
כך גם במדרש על רבי ישמעאל בן אלישע שנכנס לפני ולפנים ופוגש את המלך היושב על כיסא רם ונישא (בבלי ברכות ז). התחושה היא של אווירה שיש בה מטען כבד של מידת הדין. ולפתע המלך יורד מכיסאו ופונה אל ישמעאל ואומר: "ישמעאל בני – ברכני". רבי ישמעאל חוטף את הרגע ומעניק למלך מנת חיים: "יהי רצון מלפניך שיגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים". ה' מצווה על אברהם ועל בניו הבאים אחריו לא להסתפק בהיותם מבורכים אלא להיות מקור של ברכה.
כשאלדד (דדי) קרוק, בן כיתתה של רחל בשפיים, נהרג במלחמת ששת הימים, הולידה הבשורה המרה את השורה: "לֹא עוֹד יְבָרְכוּהוּ, לֹא עוֹד יְבֹרַךְ". נהר החיים של אלדד נחסם עוד לפני שזכה להיות מקור של ברכה בעצמו. רגע קטיעת החיים מבשר חסימה של הברכה, כמו בעולם הצומח, שבו פעולת הברכה נקטעת בהתייבשות ובנבילה. אבל באופן כמעט פלאי, באותו רגע של קטיעה נבט בפעימת ליבה של רחל שפירא השיר (שבמקורו נקרא "לאלדד") "מה אברך" ובמרכזו השורה: "לֹא עוֹד יְבָרְכוּהוּ, לֹא עוֹד יְבֹרַךְ". נביעת השיר ומציאתו כמעט במקרה על ידי יאיר רוזנבלום הפכו את רחל שפירא למקור של ברכה. שנות חיים שלמות עברו מאז, ומעיין היצירה שלה ממשיך וימשיך להרוות את מרחבי החברה בישראל במים זכים.
הרב בני לאו הוא ראש מיזם 929
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כ"א, י"ד)
אמילי עמרוסי על "כמו צמח בר"
מָחָר אֲנִי אֶהְיֶה כֹּה רְחוֹקָה,
אַל תְּחַפְּשׂוּ אוֹתִי.
מִי שֶׁיֵּדַע לִמְחֹל
יִמְחַל לִי עַל אַהֲבָתִי.
הַזְּמַן יַשְׁקִיט הַכֹּל,
אֲנִי הוֹלֶכֶת לְדַרְכִּי.
זֶה שֶׁאָהַב אוֹתִי יָשׁוּב לִשְׂדוֹתֵיכֶם
מִן הַמִּדְבָּר
וְהוּא יָבִין – אֲנִי חָיִיתִי בֵּינֵיכֶם
כְּמוֹ צֶמַח בָּר.
אֲנִי רוֹצָה לִפְקֹחַ אֶת עֵינַי,
לִצְמֹחַ לְאִטִּי.
הִרְבֵּיתִי לַחֲלֹם
הַחֲלוֹמוֹת טָרְפוּ אוֹתִי.
רָצִיתִי לְנַחֵם
אֲבָל מָרְדָה בִּי תְּשׁוּקָתִי.
הָיָה מִקְסַם יַלְדוּת, הָיְתָה גַּם סְעָרָה
בִּזְרוֹעוֹתַי.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִדְלִיקָה אֵשׁ זָרָה
אֶת לֵילוֹתַי.
הָיוּ, הָיוּ עַרְבֵי גַּעֲגוּעִים,
הָיוּ יָמִים טְרוּפִים.
הָיָה כְּאֵב חָבוּי
וּרְגָעִים מְכֻשָּׁפִים.
אֲנִי אֶזְכֹּר מַבָּט,
מַגַּע יָדַיִם בִּכְתֵפִי.
אֲנִי אֶהְיֶה לַצֵּל חוֹלֵף בִּשְׂדוֹתֵיכֶם
לְסוֹד נִסְתָּר.
הֱיוּ שָׁלוֹם, אֲנִי חָיִיתִי בֵּינֵיכֶם
כְּמוֹ צֶמַח בָּר.
"כמו צמח בר" הוא כנראה השיר העצוב בתולדות השפה. אישה אחת, שלא דורגה גבוה יותר מצמח בר, הולכת לדרכה, ואיש לא רץ בעקבותיה.
היא נשאית זיכרון של מגע וכישוף וכאב, אבל אפילו הצל שלה חולף. גלגל קוצים שהרוח מסובבת באקראי, עד הצוק.
אני קוראת על ההולכת המדברית הזאת וחושבת על הגר. זאת מלאכה מאומצת. כי על הגר לא נהוג לחשוב יותר מדי.
מה אני יודעת על הגר? שהתנשאה על שרה העקרה, מבליטה בטן הריונית חצופה. שהייתה שפחה מצרית כפוית טובה שהתעללה באמא שלנו. והבן שלה, ילד פרא, התעלל ביצחק. חשבון לאומי ארוך ומדמם מנע ממני לראות את הגר כאישה, עד שקראתי שוב את "כמו צמח בר", שנראה לי כעת כמו מדרש.
הסיפור של הגר הוא עלבון נשי בן אלפי שנים. בפעם הראשונה הגר הלכה אל המדבר כשהיא בהיריון. היא שנשאה את העובר ברחמה ואת הבצקות ברגליה, אבל אברהם הגיש מים קרים לשרה, ואת כפות רגליה של שרה סך בשמן כאילו הייתה היא הרה. זאת פרשנות שלי. הגר, שכירת רחם חסרת פנים, השתוקקה אל תשומת הלב האברהמית. היא רצתה יותר גם מפנינה. האישה שיולדת ואינה נאהבת.
הגר נאחזה בכל כוחה בערבי הגעגועים, בימים הטרופים. היא דמיינה שבועת האינטימיות עם אברהם תהיה בלעדית, וכשהבועה התפוצצה – ברחה אל המדבר, עלובה ונעלבת. המלאך שיכנע אותה לחזור אל האוהל.
בפעם השנייה נפלטה הגר אל המדבר בהוראת שרה. היא הצלע השלישית. וכשהיא שבה ומנסה לתפוס מקום, שרה חייבת להראות לה את הדלת. מה שטרף את הגר היו החלומות. תשוקתה שלה מרדה בה. מעכשיו אין לה מקום באוהל של בני הזוג.
אני מדמיינת אותה הולכת אל המדבר בפעם השלישית. הפעם לא מתוך מחסור במבט מאברהם ולא מתוך מאבק מול שרה, אלא כשחרור.
בשלב הזה הגר כבר מבינה שאברהם ייקבר עם שרה אשתו, ולא איתה.
היא מבינה שמעמדה כשפחה פונדקאית לא עתיד להשתנות. היא הולכת אל המדבר להקים לעצמה צל מיריעות כבשים, להקים לעצמה שבט. מיואשת מניסיונות הלגיטימציה המשפחתיים, מההמתנה למבט, היא פונה עורף. היו שלום, היא אומרת לזוג, "אֲנִי אֶהְיֶה לַצֵּל חוֹלֵף בִּשְׂדוֹתֵיכֶם".
מעניין שהיא מדברת על עצמה במושגים של צל. עולם דימויים של אישה מדברית שזוכרת את הצל שהציל אותה ואת ישמעאל בנה כשכמעט התמוטטו מפני השמש, שיח דל שהצל והציל.
"שבתות וחגים" של יענקל'ה רוטבליט גם הוא שיר של צלע שלישית, כאבה של המאהבת שאינה האמא, של הקדשה שלעולם לא תהיה קדושה. שותפה סמויה כשעולה האור. וגם שם מופיע הצל: "אֲנִי בַּצֵּל כְּשֶׁעוֹלֶה הָאוֹר".
הגר כבר לא נלחמת. היא לא רוצה להיות צל. "זֶה שֶׁאָהַב אוֹתִי יָשׁוּב לִשְׂדוֹתֵיכֶם מִן הַמִּדְבָּר" היא משחררת את אברהם.
מעכשיו תהיה חלוקה: אברהם וצאצאיו – בשדה. הגר וצאצאיה – במדבר. על יצחק מסופר שהוא יוצא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג).
על ישמעאל – "וְיִגְדַּל וְיֵשֵׁב בַּמִּדְבָּר" (שם כא, כ). אברהם קונה את חלקת השדה מעפרון ונקבר "בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה" (בראשית כג, יט). הגר, לפי המסורת המוסלמית נקברת במדבר, במכה.
זה שאהב אותה שב לשדות שלו, מן המדבר. שושלת השדה שלנו נמשכת מיצחק, לא מישמעאל. הגר באמת הייתה לצל חולף. כמו צמח בר.
אפילו החשיבה עליה היא מלאכה שאינה מובנת מאליה.
אמילי עמרוסי היא סופרת ואשת תקשורת
"הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (בראשית ל"ח, כ"ה)
דפנה ברק־ארז על "חומות חימר"
חוֹמוֹת חֵמָר
סוֹגְרוֹת עָלַיִךְ,
אָחוֹת קְטַנָּה,
חֲבָל עָלַיִךְ.
חוֹמוֹת חֵמָר,
עוֹנוֹת בַּצֹּרֶת,
אָחוֹת קְטַנָּה,
אַתְּ לֹא נִזְהֶרֶת.
טַלְיָה דְּחוּיָה,
חֶרְפַּת הָעֵדֶר,
אַתְּ לֹא שְׁפוּיָה,
אַתְּ לֹא בְּסֵדֶר.
לֹא נִכְנַעַת,
אַתְּ מְשֻׁגַּעַת,
מָה אַתְּ יוֹדַעַת
עַל חוֹמוֹת חֵמָר.
עֵינֵי קוֹצִים
רוֹדְפוֹת אַחֲרַיִךְ,
חִצִּים רָצִים
בְּעִקְּבוֹתַיִךְ.
אַחַת כָּמוֹךְ
הִיא אֵשׁ אוֹיֶבֶת,
מְקוֹנְנוֹת
נְשׁוֹת הַשֵּׁבֶט.
אָחוֹת קְטַנָּה,
נַפְשֵׁךְ הַצִּילִי,
חוֹמוֹת חֵמָר
אַתְּ לֹא תַּפִּילִי.
לֹא נִכְנַעַת,
אַתְּ מְשֻׁגַּעַת,
מָה אַתְּ יוֹדַעַת
עַל חוֹמוֹת חֵמָר.
"חוֹמוֹת חֵמָר / סוֹגְרוֹת עָלַיִךְ / אָחוֹת קְטַנָּה / חֲבָל עָלַיִךְ"
זהו בתמצית סיפורה של כל אישה הגדלה בחברה שלא מאפשרת לה לצמוח ולנהל את חייה כרצונה. החומות אינן פיזיות, אך עדיין סוגרות וחונקות. השיר "חומות חמר" אינו ממוקם בזמן או במקום, ולכן מתאים לכל זמן או מקום. עם זאת, יש לו ארומה קדמונית, ולכן גם מקראית. חומות חמר הן מטפורה, אך המטפורה מחברת אותנו לעולם הממשי של העבר, ובו לסביבת החיים המיידית של נשים, העוסקות במלאכות הבית והמשפחה.
יוכבד, אמו של משה, הכינה את התיבה עבורו וחיזקה אותה "בַּחֵמָר וּבְזֶפֶת" (שמות ב, ג). העולם של פעם עולה גם מן המקום שניתן בשיר ל"נשות השבט" המקוננות על אותה אחות קטנה, "חרפת העדר", שאינה מקבלת את הקודים החברתיים. שורה זו משקפת אמת חברתית נוספת: דיכוין של נשים בחברות סגורות נעשה לא אחת דווקא באמצעות נשים אחרות, שחונכות אותן ומסלילות אותן להמשיך באותה דרך.
מכל הנשים האמיצות שסיפורן הגיע אל דפי התנ"ך, הדמות שמתאימה ככפפה ליד לשיר היא זו של תמר, כלתו של יהודה. תמר נותרה עגונה לאחר שהייתה נשואה פעמיים לבניו הגדולים של יהודה והתאלמנה מהם זה אחר זה. יהודה נמנע מלהשיא לה את בנו השלישי, בהתאם למנהג הייבום ששרר באותה תקופה, מחשש שאף הוא ימות. לצד זאת, תמר לא הותרה לאחרים. כך היא נותרה כלואה ללא עתיד בתוך השבט והקודים הנוהגים בו, מוקפת בחומות חמר בלתי נראות אך ממשיות. שרויה ב"עונות בצורת" מתמשכות של עקרות כפויה, כשהיא נתונה למרותו המוחלטת של ראש המשפחה.
בצר לה העזה תמר להילחם על גורלה נגד כל הסיכויים, בדרך שאחרים היו מתארים כ"לא שפויה" או "משוגעת". כך פרצה את החומות שהקיפו את חייה ואיימו לחנוק אותה. היא התחזתה לזונה והציעה עצמה ליהודה, כשהיא מסתירה את זהותה. לימים, כאשר נודע דבר הריונה, גזר יהודה את דינה ופקד: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית לח, כד), פקודה שאף מהדהדת את מוטיב האש בשיר "אַחַת כָּמוֹךָ / הִיא אֵשׁ אוֹיֶבֶת". תמר נדרשה לתת את הדין ללא משפט. הריונה שימש ראיה וגזר דין גם יחד.
בשלב זה, ברגע שבו נגזר דינה, הצליחה תמר לפרוץ את החומות כולן – היא הוכיחה ליהודה שהרתה לו, כאשר הציגה לו את חפציו האישיים, שאותם שמרה עימה. מיד לאחר מכן ניתן גזר הדין המזכה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (שם, כו).
בתמצית, זהו סיפור של חומות חונקות, אך גם סיפור של הבקעת החומות – סיפור של חומות שנפלו והיו לחומות של תקווה. כדי לזכות בצדק היה על תמר ללכת נגד כל הכללים ואף לשלם מחירים אישיים כבדים. בחברה השבטית, שבה חיה, היא לא הייתה יכולה לתבוע את יהודה, ראש השבט.
תחת זאת, היא נדרשה להיות נאשמת, המנצלת את הבמה שקיבלה לצורך הוכחת צדקתה. אמנם המפנה בסיפור הוא רגע של ניצחון, אך גם ביטוי מובהק לעמדת החולשה המובנית שלה. גזר דינה ניתן מבלי לשמוע אותה והתהפך רק ברגע האחרון. מעניין להוסיף כי במשפט עצמו, ובעצם כבר בהכנה לקראתו, התגלתה תמר כבעלת שליטה בדיני הראיות. היא הכינה לעצמה מבעוד מועד "ראיות מזכות" – בעת שהציעה את עצמה ליהודה היא לקחה ממנו כעירבון לתשלום את חפציו האישיים, חותם ופתילים, ואז נעלמה מן המקום. כך הותירה בידה הוכחות לזהותו של האיש שממנו הרתה. היא השכילה אפוא לפעול גם בתוך החומות בטרם פרצה אותן. הסיפור חושף אם כן את סיפורה של מתדיינת מבריקה, שהצליחה לזכות בצדק, נגד כל הסיכויים – וזאת בתקופה שבה נגישותן של נשים לכך הייתה מוגבלת במיוחד. תמר, שהחלה את דרכה כ"טליה דחויה", ניצחה בסופו של דבר, וכך, כמו שנכתב בשיר, אף הצילה את נפשה.
פרופ' דפנה ברק-ארז היא שופטת בית המשפט העליון
הספר "למדני את השיר הפשוט" הוא יוזמה משותפת של מיזם לימוד התנ"ך 929 והוצאת "ידיעות ספרים" לכבוד סיום המחזור השלישי של לימוד התנ"ך. 50 יוצרים, כותבים והוגים שיתפו את הקריאות התנ"כיות שלהם מתוך שיריה של המשוררת רחל שפירא. כמו שכותב הרב בני לאו, ראש מיזם 929, בפתח הספר: "השירה העברית לא מתה. היא חיה ומתחדשת ורק חסרה מתווכים שיטוו חוט של אור וקשר בינה לבין שורשיה הטמונים בה, בגלוי ובסתר"
