אפיטפים // חמוטל בר-יוסף } קתרזיס } 50 עמ'
'אפיטפים', ספרה החדש של המשוררת וחוקרת הספרות חמוטל בר-יוסף, הוא ספר נהדר, הטוב בספריה עד כה, וזאת אף שרוב השירים המכונסים בו פורסמו כבר בספריה הקודמים, אלא שלעצם קיבוצם יחד יש כוח ומשמעות המציבים אותם בפסגת יצירתה. אפיטף הוא כתובת קבר, כלומר טקסט קצר יחסית הנועד להיחרט על מצבה, ובו המת פונה אל הפוקדים את קברו, מדבר מתוך המצב המיוחד שהוא נתון בו — אי-היות שלאחר היות — ועל פי רוב מציע תיאור קצר של עצמו וחייו. חשוב להדגיש שכמעט תמיד כותב האפיטף אינו המת עצמו אלא משורר/ת, כלומר מי שכתיבה היא אמנותו; ועובדה נוספת, שכבר ביוון העתיקה הפך האפיטף לז'אנר ספרותי שיש בו ממד של חופש ובדיון, כלומר לדרכם של משוררים להפגין את שנינותם.
בר-יוסף נאמנה מאוד למסורת. כל האפיטפים שלה קצרים דיים להיחרט על מצבה (אם כי יש גם ארוכים מעט יותר, כמו הסונטה המצורפת לרשימה); כולם למעט אחד נפתחים בצמד המילים "פה נטמנה" (יוצא הדופן נפתח במילים "פה נטמן גוף זקן"); כולם מחורזים ושקולים בחן נונשלנטי שיש בו הבנה עמוקה של הז'אנר; וכולם מפגינים, בדרך כלל בהצלחה רבה, הומור ושנינה. במילים אחרות: הם נוקבים ומצחיקים, ולצד נקודת המבט המרה — שהרי הדובר הלך כביכול לעולמו, ועל כן הוא מבליט את יסוד המוות והחילופיות בחיי אדם — המוזה שלהם היא קומית, ואולי טרגי-קומית.
ועם זאת, יש משהו מיוחד מאוד ואפילו מפליא באפיטפים של בר-יוסף, ונדמה שמקור היופי המיוחד הזה הוא בצירוף של שלושה עניינים. ראשית, המשוררת ייעדה את כולם לעצמה, לקברה שלה, למצבתה שלה. שנית, הם רבים יחסית, מניינם 44, והם מצטרפים יחד לקשת רחבה, עקבית למדי בתכניה אך מרובת גוונים ופרטים, המשרטטת דיוקן עצמי אמיץ וחכם, ובעיקר מצחיק וכובש לב, של המשוררת; ושלישית, יש לכולם תכונה שהופכת אותם לאפקטיביים במיוחד: יש בהם אלימות מופגנת שהמשוררת מפנה בראש וראשונה כלפי עצמה.
ואלימות היא אכן התו המרכזי בדמות שהמשוררת מציירת. שוב שוב היא מתארת את עצמה כאישה רגזנית, וכחנית, דעתנית, לוחמנית, חמת מזג, שנוטה לשפוט את זולתה לחומרה (מסתבר שגם את עצמה), ויודעת להכאיב ולהעליב גם כאשר הדבר פוגע ללא צורך ביקיריה. התוקפנות הזאת, כך היא מסבירה שוב ושוב, שיבשה את חייה, לא רק פגעה בקריירה (המוצלחת למדי) שלה, אלא גם בכמיהתה להקים בית ולזכות באהבה. מדי פעם היא ממתיקה את הגלולה המרה, מסבירה שמקור התוקפנות ביושר יוצא דופן, וחושפת את הצדדים החיוביים של התסיסה הנפשית שמלהיטה אותה — עצמאות, פעלתנות, הישגיות, רצון חזק, ומה שלא מתנסח במפורש בשירים עצמם אבל עולה מאליו: גאווה פמיניסטית. לא במקרה 33 מתוך 44 האפיטפים נפתחים בשלוש מילים: "פה נטמנה אישה" (ובשאר מחליפות את ה"אישה" מילים כ"משוררת", "גופה", "מי שהייתה", "אחת", "בת", "נכדה", "המסכנה", "מורת הרוח"), וליתר פירוט: "פה נטמנה אישה קשה", "פה נטמנה אישה כועסת", "פה נטמנה אישה נוקבת", "פה נטמנה אישה קצת מטורפת", "פה נטמנה אישה שלא ידעה לשתוק", "פה נטמנה אישה עם פה גדול", וכך הלאה.
שוב ושוב המשוררת עולבת בעצמה, לפעמים בדרכים שאני מתקשה לצטט. הפנמת האלימות היא המפתח להצלחת השירים, שכן היא מעניקה לדיוקן העצמי המצטייר בהם תוקף כפול: מצד אחד חותם של אמת ואינטגריטי, מצד שני ממד של ניכור עצמי חריף המשחזר את נקודת המבט של המוות. משוררות ומשוררים הם ככל האדם; רוצים אהבה וכבוד ורווחה ואהבה בחייהם, אבל לא פחות מכך, אולי יותר, רוצים עוד משהו: שיקראו אותם אחרי מותם. ואני מאמין שבזכות 'אפיטפים' הגשימה חמוטל בר-יוסף את הכמיהה המשוררית הגדולה והמתעתעת הזאת. •
פֹּה נִטְמְנָה הַמְּשׁוֹרֶרֶת חֲמוּטַל.
אֶת שְׁמָהּ קָנְתָה בִּמְשִׁיכָה
מִשִּׁיר שׁוֹבָב שֶׁל חַיִּים נַחְמָן
בְּיָאלִיק, בְּעַל כָּרְחָהּ, אֲבָל
הִיא לֹא אָכְלָה מִפְּרִי הַסַּל
וְאֶגְלֵי טַל לֹא שָׁתְתָה בִּכְלָל.
אֶת הַמּוּטָל עָלֶיהָ הִשְׁתַּדְּלָה
לְהַעֲמִיס, וְגַם לָשֵׂאת יָכְלָה
אוּלַי הַכֹּל בִּגְלַל דִּמְיוֹן הַצְּלִיל
בֵּין "הַמּוּטָל" לַ"חֲמוּטַל",
אֲבָל בָּרֶוַח בֵּין הַהֵ"א לַחֵי"ת —
זָעִיר כְּמוֹ בֵּין נִיב לְשֵׁן חוֹתֶכֶת —
חָתְרָה וְלִקְּקָה בִּלְשׁוֹנָהּ כָּלִיל
אֶת מֶתֶק טַעֲמֵי הַחֵטְא.
