40 שנה בלי נח. הזמן שחלף רק מעצים את דמותו ואת זכרו.
הזיכרון הינו פסיפס של אירועים, של אמירות ומעשים, שחיבורם יחדיו יוצר את הזיכרון. לכן, אנסה לשבץ פסיפס של סיפורים, חלקם אישיים, על מנת להוסיף לזיכרון הדורות שלא ידעו את נח. חיבורם יוצר תמונת פסיפס של אדם בעל שיעור קומה נדיר: מצד אחד, אדם עממי וחם, ומהצד השני, אדם ששועי עולם היו משחרים לפתחו, וליבו לא גבה.
בתחילת שנות ה-70 נערכה מסיבת חנוכה לילדי העובדים והעיתונאים של "ידיעות אחרונות" באולם אהל שם בתל-אביב. נח הגיע לשם מלווה בשמעון בלנדר, מנהל מחלקת ההפצה של העיתון. מן המפורסמות הייתה חיבתו של נח לילדים. הוא עבר בין הילדים, ליטף וחיבק, זרק משפט לעבר הוריהם. ההתרגשות ניכרה עליו. למראה האולם המלא מפה לפה, אמר נח, בלא מעט גאווה: "לא ידעתי שאני מפרנס כל כך הרבה משפחות".
אני נזכר באירוע שהבהיר לי לראשונה איזה אדם הוא נח. ב-1971 הייתי פועל דפוס זוטר. באחד מימי שישי נערך משחק כדורגל של עובדים ועיתונאים של "ידיעות אחרונות". תוך כדי משחק נפלתי וחשתי כאבים עזים בשתי הידיים. בתל השומר נאמר לי שזה לא שבר, אבל יום לאחר מכן שתי ידיי התנפחו. עד היום אני לא מבין איך לנח מוזס נודע על הפציעה. הוא התקשר ואמר לי שהנהג שלו בדרך אליי, לקחת אותי לביתו של רופא נבחרת ישראל.
האורתופד שבדק אותי התקשר לנח ואמר לו שהוא מגבס לי יד אחת בביתו, ולגבי היד השנייה, הוא מזמין אותי לצילום נוסף, ואז יחליט. נח ביקש לשוחח איתי והודיע שהנהג שלו יבוא בבוקר לקחת אותי לצילום. בעת ההיא הייתי הזוטר בעובדי הדפוס. במעשה זה, שמבחינתי הוא כוכב הצפון של ניהול אנשים, הוא הפך אותי לאסיר תודה עד כלות הימים.
מקרה נוסף בפסיפס הזיכרון: במסדרה, המקום שבו הכינו את העיתון לדפוס לפני עידן המחשבים, היה טלפון אחד. כל מי שהיה קרוב לטלפון בעת הצלצול, היה עונה. באחד הימים צילצל הטלפון, ומי שענה היה נח מוזס, שהקפיד לשהות שם, עם פועלי הדפוס, בזמן העבודה על עמודי העיתון.
המתקשר מסר שבנו של אחד העובדים, הלומד בבית הספר הטכני של חיל האוויר, חש שלא בטוב. נח ניגש לעובד, מסר לו את ההודעה ואמר לו שייקח מונית וייסע מיד אל בנו. לאחר מכן פנה נח אליי וביקש שאעדכן אותו על מצבו של הילד. בשעות הערב הוא התקשר לדפוס ושאל אותי מה מצבו של הילד. הייתי המום. עם כל העומס המוטל עליו, הוא זכר את הילד שלא חש בטוב.
בהיותו העורך האחראי של העיתון, נח הקפיד על כללי אתיקה שאותם הנחיל לכל העיתונאים. בוקר אחד, אחרי הדפסת העיתון, ירד למחלקת הדפוס וראה שעוסקים שם בהכנת כותרת נוספת. התברר שנעצרו כמה חשודים בשוד בנק ברמת אביב, והמשטרה ביקשה לעשות "תרגיל חקירה": להציג לאחד החשודים גיליון של "ידיעות אחרונות" שהודפס בעותק מיוחד, ובו הושתלה כותרת פיקטיבית על כך שאחד מחבריו לשוד הלשין על חבריו. נח הטיל וטו. התרגיל לא יצא לפועל.
באחד מימי חמישי, לקראת סגירת המוסף הפוליטי, נסער בעל הטור אליהו עמיקם כי התבקש לקצר מטורו. כדי להרגיע אותו, הוצאתי מודעה שהייתה מיועדת להתפרסם במוסף ופיניתי מקום לטור המלא. בתחילת השבוע ניגש אליי נח מוזס ונזף בי בעדינות על הוצאת המודעה: "האם קראת את המודעה? המודעה דיברה על היעלמות כלב. היעלמות כלב כמוה כהיעלמות ילד".
למרות תפקידו ומעמדו, מעולם לא גבה ליבו של נח. בסוף שנות ה-70 יצאו עובדי הדפוס של העיתון לסוף שבוע במלון באשקלון. בשבת בבוקר הופיע נח, הסתובב בבריכה עם בגד ים, קפץ למים והשתלב במשחק כדורעף בבריכה. היינו כחולמים.
יכולתי להוסיף ולספר עוד עשרות סיפורים קטנים על איש גדול. אסיים במילים שפולה אמרה לי בלילה שלאחר ההלוויה. אמרתי לה שהמונים ליוו את נח בדרכו האחרונה, והיא השיבה: "כולם באו להגיד תודה".
