לא קל בשבילי לדבר על נח, כי בעצם סיפורו של נח הוא במידה מסוימת גם סיפורי שלי. קרוב ל-40 שנה צעדנו יחד בדרכים שבמשך שנים ארוכות היו קשות מאוד. שנים של עבודה משותפת, מחשבה משותפת, מאמצים משותפים, ופה ושם שעות של מתיחות, כפי שקורה בין שני אנשים ששניהם משועבדים לאותה אהבה כפייתית, לאותו סם משכר שנקרא עיתון, הנולד כל יום מחדש.
מה עוד אוכל להוסיף על הדברים שנאמרו ונכתבו על נח?
אולי זה: נח סיים את חייו בפתאומיות אכזרית, באותה פגיעה, מאותו כלי רכב, בהמשך לאותו רחוב כשלידו אותו רופא שטיפל 26 שנה קודם לכן בבנו הבכור, שנספה באותה צורה. ואני נזכר ברגעים שמעטים מאוד יודעים עליהם. כשילד קטן זה שכב ללא הכרה וללא תקווה, והתברר שמצב זה עלול להימשך זמן רב, אמר לי נח: "אין ברירה. אנחנו חייבים להמשיך לדאוג לעיתון". וכך ישבנו כמעט יום-יום על מדרגות בית החולים בילינסון, תיכננו ועבדנו – 28 ימים ארורים שבהם נמשכה דעיכתו של הילד הקטן.
אם תשאלו אותי מה היו סגולותיו של נח, אשיב: אינטואיציה ותחושת ייעוד ונחישות ועבודה קשה מאוד והיעדר טוטאלי של התנשאות. וההצלחה הכלכלית שבאה בשנים האחרונות לא הייתה מטרה אלא תופעת לוואי. ואולי זה יישמע קצת מוזר, אבל בעצם נח אפילו לא כל כך התעניין בזה.
אם תשאלו אותי מה היה נח רוצה, אשיב: ש"ידיעות אחרונות" ימשיך להיות כפי שהיה בחייו – מושתת על יחסים הרמוניים, ערני ותוסס ויחד עם זאת אחראי ומתחשב ואנושי.
ואם תשאלו אותי למה שאף נח אולי מעל לכל, אומר: לפעול כך שאביו, יהודה מוזס, יהיה גאה בו.
ויסלחו לי חבריי במערכת אם אחזור על אגדה אהובה עליי שציטטתי פעם במסיבה פנימית שלנו. זו אגדה על נסיכה הפוגשת בשלושה סתתי אבנים. היא שואלת את הראשון: "מה אתה עושה?" והוא עונה: “אני חוצב באבן". והיא שואלת את השני: "ומה אתה עושה?" והוא עונה "אני מעצב אבן פינה". ואז היא שואלת את השלישי: "ומה אתה עושה?" והוא משיב: "אני בונה קתדרלה".
כזה היה יהודה מוזס, וכזה היה נח.
* דב יודקובסקי ז"ל, שנפטר ב-2010, היה מרכז המערכת של "ידיעות אחרונות".
הדברים שכתב פורסמו לראשונה במלאת שנה למותו של נח
