התפתחותו של עיתון, למרות היותו "מוצר" יומיומי, אינה נמדדת אך ורק במושגים הגשמיים המקובלים כמו כמויות נייר, צבע להדפסה, התקנת ציוד משוכלל והתעצמות צוות העובדים. עיתון, במהותו, הוא התגלמות פיזית של פונקציה רוחנית מעיקרה. ערכו, משקלו ויוקרתו נאמדים על פי העושר שבתוכנו; המגוון של הכותבים בו; היעילות שלו ככלי תקשורת חי, חדש ומתחדש מדי יום; ותרומתו לשיפור איכות החיים במגוון רחב של תחומים.
זוהי אחת מאמות המידה החשובות, שלפיה רשאי "ידיעות אחרונות" להתברך בהישגיו, מה גם שהתקדמותו הגדולה חלה בעידן קודר לעיתונות המודפסת, כאשר בעולם כולו קרסו ונעלמו אלפי אילנות, מהם בעלי שורשים ותיקים, מתוך יער העיתונות היומית.
2 צפייה בגלריה
(נח מוזס עם גיליונות טריים של העיתון, היישר ממכונת הדפוס. "עיתון ראוי לשמו הוא שליח ציבור")
אבל קיימת, כמובן, אמת מידה נוספת, גשמית ומוחשית יותר, להמחשת הפרופורציות הנכונות של הגידול אשר התרחש בהיקפו ובתפוצתו של מה שהפך מעיתון ערב צנוע בארץ ישראל המנדטורית ליומון הנקרא על ידי מאות אלפים בישראל: בשנת ייסודו של העיתון, 1939, התבטאה צריכת הנייר בסרט שאורכו כמרחק בין תל-אביב לחיפה. אם נחבר, גליל אחרי גליל, את צריכת הנייר של "ידיעות אחרונות" בשנתו ה-40, ייווצר "גשר של נייר" שישתרע מכדור הארץ עד לירח.
לא היה בצמיחה זו של "ידיעות אחרונות" משום "נס" דווקא. מקץ 40 שנה הגיע העיתון למעמד שאליו הגיע בזכות חזון, התמדה, מסירות, כישרון ואחריות ציבורית, אשר אפיינו את משפחת העובדים למן הבכירים ועד הזוטרים בהם, מי במערכת ומי במינהלה, מי בהדפסה ומי בהפצה, מאז קום המדינה.
שנות החלוציות
מהבניין החדש שבו התמקם העיתון לפני שנתיים, מול הקריה בתל-אביב, ניתן להשקיף אחורה בסיפוק על ראשיתו במרתף צר ברחוב שינקין. משניים-שלושה העיתונאים, שטרחו אגב מאבק רצוף עם הצנזורה הבריטית להביא ליישוב את החדשות הטריות מן הארץ ומן החזיתות בימי המלחמה העולמית השנייה, גדל הצוות והתרחבה התפוצה, תוך תחרות קשה עם "מוספי הצהריים" שהוצאו אז על ידי העיתונים היומיים, אשר שלטו בשוק הן מבחינת היקף המכירות והפרסום והן מבחינת כובד משקלם הפובליציסטי.
משבר מכאיב פקד את העיתון בעונת ה"פוטש" הידוע, שהתחולל דווקא בפרוס מלחמת הקוממיות. אלא שמעז יצא מתוק: התחלפות צוות העובדים יצרה הזדמנות בלתי רגילה להכנסת "דם חדש" להתגבשותו ולהירתמותו של סגל מערכתי, מינהלי וטכני רענן, שנאמנותו למפעל ומסירותו לקידום העיתון היו נעלות מכל ספק.
המאמץ המשותף נתן את פירותיו בימים גורליים, שבהם נתגלו ב"ידיעות אחרונות" תכונות יסוד שעתידות היו לקבוע את אופיו של העיתון לימים יבואו: כשם ש"ידיעות אחרונות" היה העיתון היחיד שיצא לאור בתש"ח ללא הפסק בירושלים הנצורה – ובכך נוצרה זיקה רגשית אמיצה והדדית בין תושבי הבירה לבינינו – כך גם בימי מלחמות סיני וששת הימים לא ניתק החוט המשולש.
"ידיעות אחרונות" הצטיין ביעילותו כמכשיר אמין ודינמי למסירת מידע עדכני לציבור הצמא לחדשות. "ידיעות אחרונות" ידע לבטא את רחשי ליבו של הציבור הרחב – אם בחרדתו מפני התנכלויות אויבינו ואם בצהלתו על ניצחונותינו – ושימש אמצעי להרמת המורל הלאומי ולחיזוק חוסנו הנפשי של העם בישראל.
לא בכדי התרחשה הפריצה הגדולה, הקפיצה המפתיעה קדימה של "ידיעות אחרונות", דווקא באותו עשור שבו נתאפשרה העברתו לבניין ראשון משלו ברחוב שנקרא לאחר מכן על שמו של יהודה מוזס. הקורא הישראלי היה ער ואסיר תודה למאמץ הבלתי פוסק להגיש לו יום-יום עיתון שלא שקט על שמריו אלא עשה ככל יכולתו לפתח את רשת כותביו וכתביו ולשטוח בפני הציבור את מרב הידיעות ואת מיטב הדעות.
החתירה המתמדת להעלאת הרמה המקצועית של העיתון ולקירוב קוראים נוספים, מצאה את ביטויה הרבגוני ביוזמות כגון "7 ימים" במתכונת של שבועון שבת קבוע; מגזין הספורט, שזכה לפופולריות כבירה; המגזין "24 שעות" ומדורים אחרים שצצו בעיתון חדשים לבקרים, ועוד היד נטויה עד היום הזה בייזום מוסף לילדים, מוסף לבידור, "זמנים מודרניים" וכו'.
אבל עיתון הוא, בסופו של דבר, לא רק גיליון נייר שאדם מעיין בו ומניחו מידו לאחר שסיפק את סקרנותו. עיתון ראוי לשמו הוא שליח ציבור; חלוץ הרץ לפני המחנה לטובת הכלל.
כמו כל מפעל מתפתח, זכאי גם עיתון לפרש את הצלחתו בכך שהוא מספק לקוראיו "תמורה הוגנת", שהרי העיתון עומד יום-יום למבחן. אפשר לספר עד חצי הלילה על "סקופים" עיתונאיים שהיו נחלת "ידיעות אחרונות"; על מאבקים ציבוריים מרתקים שניהל העיתון; על שיפוצים גרפיים מרהיבי עיניים; על גילויים וראיונות חשובים שפורסמו פרסום בכורה מעל עמודיו ועוד כהנה וכהנה.
עיתון חופשי
"ידיעות אחרונות", ראשית כל, הוא עיתון חופשי; חופשי כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי חוץ – מבחינה פוליטית הוא אינו תלוי בשום זרם ושייך לכולם. במידה שהוא מחווה דעה או יוצא בתביעה, הרי זו נקיטת עמדה על רקע פטריוטי. כלפי פנים – בגלל הימצאותו בבעלות פרטית, נהנים הכותבים בו מחופש ביטוי, שאינו מצוי בדרך כלל בעיתון מפלגתי, המשמש שופר למחנה מוגדר.
יש כועסים – וטיעון זה מושמע לפעמים במכתבים המגיעים למערכת – כי ב"ידיעות אחרונות" ניתנת לפובליציסטים יד חופשית מדי, והדבר מרגיז ומקומם לעיתים קורא זה או אחר. אולם האלטרנטיבה הבלתי נסבלת תהיה מונוליתיות מערכתית אשר תכתיב מבחינה פוליטית את הקו באמצעות סלקציה של השקפות "קבילות" בלבד. שיטה כזאת מובילה בסופו של דבר למניפולציה של מאמרים ש"רצוי" או "לא רצוי" לפרסמם.
אנו, לעומת זאת, חושבים את קוראינו למבוגרים דיים לגבש דעה על סמך המידע המועבר אליהם. איננו סבורים כי עליהם להיבהל מפני הבעת דעה חריגה, מקורית או חיצונית – אם משמאל ואם מימין. וכשם שאין אנו כופים השקפה או נטייה מסוימת על הציבור, כך אין אנו מתיימרים לעשות את מלאכתם של השלטונות והרשויות. אין אנו רואים את העיתונות כ"מנהלת המדינה". לעיתון, ולכל אחד ואחד מן העיתונאים שעיסוקם בכך, יש פונקציה, כבכל מדינה דמוקרטית: למתוח ביקורת קונסטרוקטיבית על מעשיהם ומחדליהם של האוחזים בהגה. אין עיתון בלתי מפלגתי, המתנגד עקרונית לקיומן של קבוצות לחץ, רשאי להוות גורם פוליטי בפני עצמו ולמען עצמו. גורם מדרבן – אדרבא ואדרבא; גורם אופוזיציוני בשעת הצורך – גם זאת. אולם בלי פניות; בלי אפליה בין סיעה לסיעה; בלי להתחשב אם המבוקרים הם משמאל או מימין; בלי להעדיף מגזר על משנהו.
העובדה שגיליונות "ידיעות אחרונות" נחטפים לאלתר – אם בהגיעם לדוכן המכירה שבשערי אוניברסיטת תל-אביב, ואם בהגיעם לקיוסקים בשוק מחנה יהודה בירושלים – משמשת ראיה חותכת לכך שעלה בידינו להיקלט בכל שורות האוכלוסייה: בהתיישבות העובדת כמו בקרב חיילי צה"ל; בין מדינאים ופרופסורים, המרבים לכבד אותנו במאמריהם, כמו בין עובדי ייצור ושירותים.
יש לנו, עם כל הענווה בנפשנו, תחושה שאנו מוציאים לאור עיתון שמצפים לו יום-יום כמו לשובו הביתה של בן משפחה בשעה קבועה, עיתון שאוהבים אותו. הציבור יודע שזהו עיתונו שלו, עיתון הלוחם למענו, עיתון המגן על זכותו וטובתו של הפרט מפני הממסד הביורוקרטי באותה מידה של אחריות ומסירות שהוא מפגין במלחמתו למען העם והמדינה.
לעיתונאי, כמו למדינאי, צפויה תמיד סכנה של ניתוק מרחשי ליבו של העם. כשם שהמדינאי, בנוסעו במכונית נוחה, עלול לשכוח את סבלותיו של הנוסע באוטובוס, כך העיתונאי, המוזמן על פי רוב אל "בימת המוזמנים", עלול לאבד את התחושה החיה של מצוקות הציבור. אחד מהיסודות החשובים ביותר של "ידיעות אחרונות" הוא שקידתה של המערכת לשמור מכל משמר על הקשר וההזדהות עם צרכיו של הקורא, עם בעיותיו ועם נקודות מבטו. מעולם לא רצינו לדבר אליו מלמעלה למטה – תמיד מבפנים, ללא התנשאות. מכאן גם רגישותו המיוחדת של העיתון למצוקה ולסבל של "אנשים קטנים". אין בעינינו אנשים קטנים: אומה גדולה היא ציבור של אנשים קטנים, וענייניהם הם החשובים והקובעים ביותר בעינינו.
ואם תשאלוני, בסיכום, במה רואה אני את הערובה הבטוחה ביותר להתקדמותו של "ידיעות אחרונות" גם לעתיד לבוא, אומר זאת במשפט קצר, שהיה נר לרגלינו משך 40 שנה, משפט שהוא תורתנו על רגל אחת: שנוסיף להיות עיתון עם לב, עם לב פתוח.
* המאמר פורסם לראשונה ב-1979, בספר השנה של העיתונאים, במלאת 40 שנה ל"ידיעות אחרונות"
