גם כשהיא מוקפת בבתה, חתנה והנכד שהגיעו לחופשת הקיץ מלונדון ומנשקת את ידיו של נועם בן הארבע, הנכד הצעיר ביותר – ליוכקה ליפשיץ לא פשוט לחייך. כששואלים מה שלומה, היא מיד יורה בדרכה שכבר הספקנו להכיר ולהוקיר, "גרוע".
2 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: דניאל ליפשיץ, לילו ליפשיץ, מאיה ליפשיץ, איתן ליפשיץ־ווסטפילד, אדם ליפשיץ, יוכבד ליפשיץ, נועם ליפשיץ, אנה ליפשיץ (כלה), נועה חביב, שרון ליפשיץ, גראהם ווסטפילד (חתן), עמרי ליפשיץ
על חולצותיהם של בני המשפחה סיכת הקקטוס הצהובה, סמל לגינת הקקטוסים שטיפח בקיבוצם ניר עוז אבי המשפחה, עודד ליפשיץ ז"ל. כזכור, ב-7 באוקטובר שניהם נחטפו, יוכקה חזרה אחרי 17 ימים, ועודד נותר פצוע מאחור. ב-20 בפברואר 2025, שהם 530 ימים לטבח, הודיעו ארגוני הטרור שעודד ליפשיץ אינו בין החיים ויחזור לארץ כחטוף חלל, לצד כפיר, אריאל ושירי ביבס. את היום העצוב ההוא שבו הארונות הדוממים עשו דרכם ממדמנת עזה לניר עוז, אף ישראלי לעולם לא יוכל לשכוח.
כמעט שנה וחצי חיכו לו בני המשפחה, ובעיקר יוכקה שלו, שאמרה עם שובו שאיבדה את היכולת לחלום ולבכות.
האם יש משהו שהחזיר לך את היכולות הללו?
"עדיין לא. פעם אחת עודד הגיע בחלום להיפרד ממני, אמר 'תפתחי את הרדיו, אני שולח לך שיר'. הערתי את הבת שלי והתנגן 'אני לא אבקש את ידך' של יוסי בנאי. כשאימתנו את הזמנים, הסתבר שבאותו הזמן עודד נפח את נשמתו. זה היה כאילו הוא נפרד ממני. ומאז אני לא חולמת. ואני חולמת הרבה".
אז היא נאחזת במציאות, בילדים, בחתנים ובכלות, בנכדים שעוטפים אותה, ובנועה חביב, שמאז חזרה מהשבי, מלווה את יוכקה באשר תלך.
אנה, כלתה של יוכי, אשתו של עמרי הבן הצעיר: "ניסיתי להיזכר מתי אחרי שיוכקה חזרה, נוצר הקשר שלנו עם נועה. היום הסברתי לנועם בן הארבע שהולכים להצטלם לכתבה על אנשים שמלווים את משפחות החטופים ושנועה, שהייתה מתנדבת במטה, הפכה להיות למשפחה, והוא שאל: 'מה, אמא, פעם לא הכרנו את נועה?' מבחינתו נועה הייתה שם תמיד. הוא כבר לא זוכר איך זה בלי נועה".
יוכקה: "נועה היא בת. יש לי שלושה בנים ועכשיו יש לי שתי בנות. כשאנחנו צריכים משהו, בצ'יק נועה מסדרת והיא מביאה לנו הרבה דברים ובעיקר אהבה", פוסקת האמא הגדולה של השבט, ובתה, שרון, מחייכת נוכח האחות המאומצת. העיניים מסביב לשולחן מבריקות מאהבה ומדמעות. אצל נועה הדמעות הופכות לבכי, ויוכקה מביטה בה ומחייכת בשעה שנועה מבהירה: "אני לא בוכה בדרך כלל".
אנה: "אין דבר שנועה לא יכולה לעזור לנו בו. אני מתייעצת איתה על המון דברים, בטח על כל מה שקשור למאבק, שעדיין נמשך. כשעודד נחטף נועם היה בן שנתיים, והיא זו שהייתה לוקחת אותו ומסתובבת איתו, ואני אמרתי לעצמי שזה לא מובן מאליו שמישהו רוצה לבלות עם הילד שלי שעות".
נועה: "היינו עושים סיבוב בכיכר, נועם ואני. היה לנו מין 'סיבוב סבא' ככה הוא היה קורא לזה. נועם בן השנתיים היה לוקח אותי בין כל התמונות של החטופים בכיכר ומחפש ומוצא את התמונות של עודד. בשלב שבו הייתה סוכה בכיכר ולכל משפחה היה כיסא, הוא מצא את הכיסא של עודד עם השיבולים. היינו גם משקים את הקקטוסים שהוצבו שם, וכשהעונות התחלפו מחליפים תמונה שנהרסה מהגשם", היא מתארת ברגישות, "ואומר לכולם: זה סבא שלי, הוא בעזה".
שרון: "אני גרה באנגליה, לעמרי ולאנה יש שלושה ילדים קטנים, והנוכחות של נועה פה עם אמא פשוט עזרה לכולנו".
עמרי: "אנה ואני בכלל תקועים בין שתי מלחמות, ההורים שלה לא באים לארץ בגלל המלחמה באוקראינה".
שרון: "ואין מי שיעזור להם עם הילדים. אבא שלי היה סבא מאוד נוכח, קם מאוד מוקדם ולוקח לשעות בטבע כשהיו באים לבקר בקיבוץ".
אנה: "גם כשהזדקן, עודד תמיד מצא איך לבלות זמן איכות עם הנכדים, גם עם נועם שהיה אז תינוק. עכשיו זו נועה שמבלה איתו".
שרון: "את רוצה לדעת מי זו נועה? לפני כמה שבועות ביקשתי מהאחים שלי שיבואו איתי לקחת דברים מהבית בניר עוז, ובסוף נועה באה. יצאנו לחפירות ארכיאולוגיות בבית ההורים".
נועה: "גם שרון אמנית, גם יוכקה אמנית, גם אני באה מאמנות ותרבות כמנהלת אוספים של מוזיאונים, ולא רק זה. בשבעה של עודד גילינו גם שאנחנו קרובי משפחה ושסבא שלי היה עורך הדין של המשפחה של עודד, כולל הצוואה שהכין לו".
יוכקה קופצת: "סבא שלך? קטן כזה עם קפלוש?" (הם מסבירים לי שזה כובע).
נועה: "כן, כן זה הוא".
יוכקה: "לא ידעתי. אני זוכרת אותו".
נועה: "ובנוסף תלמה עמיחי, אחותו של עודד, למדה עם אמא שלי בכיתה. זה מנט טו בי, זה לייף טיים", עיניה עוברות על בני המשפחה אחד-אחד. על שרון ועמרי ואנה ויוכקה והנכדים שמשתובבים בחדר החטופים שבבית אריאלה בתל-אביב כאילו זו המשחקייה של הקיבוץ.
"זהו, את לא יכולה לעזוב", יוכקה מתרה בה.
נועה בחיוך: "אבוד לי".
יש לפעמים גם הומור?
נועה: "יש לנו הומור, בדיחות".
אנה: "הומור שחור".
נועה: "אבל אין ספק שנועם אומר את האמת בפרצוף".
כמו סבתא שלו.
נועה: "בדיוק אין בו ציניות. הוא ממש מסביר מה קרה לסבא. ביום של הלוויה הוא עמד מול הפוסטר של חטופי ניר עוז והסביר מה זה אומר לב 'שזה מישהו שחזר', ולב שבור 'שזה מישהו שחזר מת, והנה סבא ועכשיו הוא חזר מעזה והוא מת ועכשיו יש לנו משפחה בלי סבא', וכל האנשים נאלמו דום. בשנתיים האלה הוא גדל פה בחדר, ושומע הכל".
אנה: "מבחינתו זה אירוע אחד מתמשך, התחלנו בהפגנות בקפלן וזה הפך להפגנות לשחרור החטופים. זה מה שהילד מכיר".
"אחת המילים הראשונות שאמר הייתה 'דמוקרטיה', קפלניסט קטן", יוכקה מתמוגגת מהדור הבא.
אנה: "מבחינתו הכל קשור והם עוד לא פה. זה חייב להיסגר, להיגמר".
יוכקה, מה נותן לך כוחות?
"הילדים הנכדים המתנדבים. אני רואה חלק גדול מהעם בתפארתו. המאבק נותן לי כוח. אני משתדלת להגיע הרבה".
אנה: "היא משתתפת בעצרות, בצעדות. נועה איתה מקדימה ואני עם העגלה עם נועם", ושוב העיניים של נועה נשטפות בדמעות.
השתניתם?
עמרי: "אני מעולם לא נאמתי מול קהל, עכשיו אני יכול לנאום מול כל אחד".
יוכקה: "אני הייתי המצלמת, עודד היה הכותב וזה שהופיע על הבמה. עכשיו הוא פינה לי את הבמה, ופתאום אני התחלתי לדבר, מה שלא עשיתי כמעט".
אנה: "היא נעשתה פשניסטה, נכנסה למנהרות יוכקה ויצאה יוכבד".
"היא מתכוונת לבגדים", יוכקה מחייכת. "אני רוצה להגיד למעצבת יעל אורגד ולאתא, שכאשר חזרתי מהשבי שלחו לי חבילות נהדרות של בגדים יפים ואנשים אומרים, מה איתך יוכקה, אף פעם לא הלכת עם בגדים כאלה".
שרון: "כל החיים שלי טיפלתי בעזרת אמנות בטראומות של אנשים בגרמניה, בצפון אירלנד, בסין, כאילו שהתכוננתי לזה בדרך מסוימת".
עומרי: "אבא היה מאוד אקטיביסט, לאורך החיים ראינו איך הוא נלחם על זכויות של אנשים, והיום אנחנו הולכים בדרכו. גם התמונה האחרונה שצילמתי אותו הייתה במוצאי חג ראשון, מפגין בכביש 232 בדיוק היכן שכעבור שבוע קרו הדברים הקשים".
