אחרי 491 ימים בשבי, אוהד בן עמי חזר לחיק משפחתו, רזה בעשרות קילוגרמים ו"לא נראה כמו אבא שלי", אמרה אז בתו, אלה, מהדמויות הבולטות במאבק לשחרור החטופים. לצידו חזרו אלי שרעבי ואור לוי, ודמויותיהם של שלושת הגיבורים כחושי הבשר נחרתו לנצח בתודעה הקולקטיבית.
היום, כחצי שנה לאחר מכן, יושבות מולי אלה ושתי אחיותיה – נטלי ויולי, ומכריזות: "כדי להחזיר בן-אדם מהשבי, צריך שבט שלם".
אלה: "ולכן כשביקשו מאיתנו לבחור למי להגיד תודה, אמרתי שמאחורי החזרה של ההורים שלנו מהשבי עומדים מאות, אם לא אלפי אנשים. אנשים שב-7 באוקטובר עזבו הכל והתייצבו מאחורינו ועשו כל מה שצריך כדי לתמוך בנו. ולא פשוט להיות כאן יום אחרי יום במטה החטופים", הן מצביעות על המסדרונות שהן מכירות כל כך טוב בבניין ברחוב לאונרדו דה וינצ'י 13 בתל-אביב, שבמשך חודשים ארוכים וקשים אסף אותן לתוכו.
אלה: "כל מי שעומד כאן הוא משפחה שלנו. משפחה עם ריבים ושולם והומור. הם היו המשפחה שלי בתקופה שלא הייתה לי משפחה ויישארו כאלה. אנשים שאם ארים להם טלפון הם יגיעו ברגע, וכל מה שאבקש מהם יקרה".
2 צפייה בגלריה
"הם היו המשפחה שלי בתקופה שלא הייתה לי משפחה" משפחת בן עמי: עומדים מימין לשמאל: תמי גורלי, שלי פייגנהלט, הכלבה בובה, אוריאל בן ספיר, רועי לביא, נטלי בן עמי, אלון גלבוע, סיג'יי הורן, ליאור רוטש
יולי: "הם חוו איתנו הכל. גם חברות טובות שלי לא ידעו לשאול כמו אנשי המטה מה עובר עליי, לא הצליחו להוציא אותי מהמיטה. דברים שאנשים אחרים בחיים שלפני לא עשו".
אוהד חזר כאמור בפברואר האחרון ורז אמא שלהן, לאחר 54 ימים בשבי. שלושתן ממשיכות להגיע למטה כדי לעטוף את המשפחות שעדיין ממתינות ליקיריהן.
אלה: "חודש אחרי החטיפה הגענו לעצרת הראשונה שבה השתתפנו בכיכר החטופים, ואז גם הבנו מה קורה מחוץ לים המלח, הבנו שיש המון כוח במטה, ושזה המקום שלנו".
נטלי: "באיזה שהוא שלב עברתי לגור אצל דודה שלי בתל-אביב, ובאחד הלילות הרגשתי ממש רע ולא הפסקתי לבכות. דודה שלי שאלה מה אני רוצה לעשות ואמרתי ששמעתי שיש מקום כזה כיכר החטופים ושאני רוצה שנלך לשם. כשהגענו, התפרקתי בבכי כי זה היה המקום הראשון שבו הרגשתי עטופה, שבאמת מחבקים אותי".
אלה: "אתמול הייתה לי שיחה עם אחת העובדות במטה, והיא אמרה לי 'אבל לא באמת פיזית החזרנו את אבא שלך הביתה'. עניתי לה שהם החזיקו אותי בחיים עד שאבא שלי חזר הביתה ושזה הדבר הכי גדול שהם יכולים לעשות לצד ההפגנות".
מה שלום אבא?
"זו שאלה קשה, תלוי ביום ששואלים. הוא חושב המון על החברים שלו שנשארו מאחור. הוא חי את השבי, מרגיש אשמה על כך שבעסקה האחרונה הוא היה בטוח שהשבויים שהיו איתו – אלקנה בוחבוט, יוסף חיים אוחנה, בר קופרשטיין, שגב כלפון ומקסים הרקין – משתחררים יחד איתו. כואב לו שהוא אמר להם 'שבוע שבועיים אתם יוצאים' ושככה הם נפרדו. אבא מתמודד עם אשמת הניצול 24/7", אומרת אלה, והלב מתנפץ מכאב.
הייתן חוזרות להיות מי שהייתן לפני 7 באוקטובר?
אלה מפתיעה: "אני חושבת על זה הרבה. והתשובה היא שלא הייתי משנה כלום".
גם את החטיפה?
"ברור שהייתי מעדיפה שהחטיפה לא תקרה, אבל גרנו 23 שנה בקהילה שאנחנו אוהבים ולא הייתי מוותרת על הילדות שלי שהובילה למעשה לחטיפה עצמה, ולא הייתי משנה כלום ולא עושה שום דבר אחרת".
