כשגרמן שבצ'נקו היה ילד באשדוד, הוא אהב לצפות בערוץ האופנה המנוח ונהנה להלביש ולסרק את הבובות שלו. בהמשך פיתח קריירה בריקודים סלוניים, עבד באיפור כלות וגם החל להופיע במופעי דראג, תחת השם הבימתי "דיימונד". בחודש הבא יתחיל את השנה השלישית בלימודי האופנה בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, והוא חולם להלביש את שר וליידי גאגא.
"אני מביא לעיצובים שלי הרבה דברים מהריקוד, מהאיפור ומהדראג – שפע וזוהר", הוא מעיד. "הרבה אבני סברובסקי. אני אוהב את השואו הנוצץ שמושך את העין. יש שיגידו שחלק מהדגמים שלי מוגזמים ושהם כמו תלבושות לבמה. פשוט נשאר בי משהו מהילד באשדוד, שרקד ריקודים סלוניים".
גם צוות ההוראה סבור שאתה לפעמים מוגזם מדי?
"בלימודים מנסים להגיד לי לשים פחות אבנים נוצצות, אבל אי-אפשר להוציא את זה ממני. בסך הכל נותנים לי כלים וחופש ביטוי ולא מנסים לבטל אותי".
שבצ'נקו הופיע עד לאחרונה כדראגיסט ("אין לי דמות קבועה, לפעמים אני תופר לעצמי את הבגדים להופעות") במועדון ברחוב אלנבי בתל-אביב, "אבל במלחמה עם איראן טיל נפל בסמוך והמועדון התפוצץ. כרגע אני לא מופיע, גם בגלל שאני עובר לחיות עם החבר שלי במושב שלו", הוא מספר.
איך מקבלים אותך במושב, עם כל האאוטפיטים והלוק שלך?
"תתפלא, מקבלים אותי במושב מצוין. סבתא שלי אפילו אמרה שבן הזוג הוא גם הנכד שלה. אגב, כשהייתי ילד, הלכתי עם אמא וסבתא לחנויות, בחרתי להן את הבגדים ועשייתי להן סטיילינג. תמיד הייתי שונה בנוף, גם אם התלבשתי הכי רגיל שיש. אני תמיד תופס את העין כהומו, גם אם אלך לבוש כערס, כולי בשחור".
אתה בוודאי מרביץ הופעות כשאתה מגיע לאוניברסיטה.
"בתחילת שנה, כשעוד יש כוח, אני מנסה להרביץ הופעות ולבוא עם תלבושות יפות. למשל ללכת במעילי פרווה בחורף. אני משקיע בבגדים שאני לובש עד תקופת המבחנים, ואז אני מתלבש יותר מוזנח".
בעתיד, שבצ'נקו ישמח להלביש את נועה קירל ואנה זק, אבל הכיוון הוא קריירה בינלאומית. "אני רוצה לעשות משהו שונה ומיוחד יותר. אני מאוד אוהב את המעצבים המנוחים טיירי מוגלר ורוברטו קוואלי – הסגנון הראוותני שלהם מדבר אליי. אני רוצה לכבוש את העולם", הוא אומר ופורץ בצחוק.
להלביש את ג'וליה רוברטס
גם יפעת מנדבי, בת 45, נשואה ואם לשלושה ילדים, נרגשת לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה באוניברסיטת חיפה, מה גם שהיא מתחילה שנה רביעית, ובסיומה תעצב את קולקציית הגמר. "יש לי כבר מחשבות שמלוות אותי מה אני הולכת לעצב", מגלה מנדבי. "במהלך הלימודים, שני ההורים שלי נפטרו במפתיע, והם מלווים אותי מאז, כל הזמן. הם יהיו איתי גם בתצוגת הגמר. הייתי רוצה לשלב בתצוגה משהו שימשיך את הערכים שהם הנחילו לי. אגב, ירשתי את החוש האופנתי שלי מאבא. הוא היה המגניב. היה לו לוק שהושפע מהסרטים ומכוכבים כמו ג'יימס דין ואלביס פרסלי. הוא הראשון שהראה לי מה זה מכנסי פדלפון וקורדרוי".
מנדבי נולדה וגדלה באילת. "מה לאילת ולאופנה? שום דבר", היא מצחקקת. "אבל אופנה תמיד הייתה אצלי במחשבה וביומיום. התלבשתי נגד המוסכמות ונגד הטרנדים. כולם שאלו מאיפה אני לוקחת את התאמות הבגדים שלי. אנשים סובבו את הראש כשהלכתי ברחוב".
בגיל 18 היא עזבה את העיר ופצחה במסלול צבא-נישואים-אימהות ועבדה בתחום משאבי אנוש. "ואז ב-2016 יצאתי ממכון כושר בקניון בחיפה, וראיתי מצלמות. מסתבר שחיפשו מגישה לפינת אופנה בתוכנית של הוט בידור ישראלי, בהנחיית ירדן הראל. ניגשתי לאודישנים והתקבלתי. הגשתי את הפינה 'הטוב, הרע והמוזר' והתחלתי להיכנס לעולם האופנה".
את מי זכית להלביש?
"את אנשי החדשות של ערוץ 12 – דני קושמרו, יונית לוי, דנה וייס וקרן מרציאנו. הכנסתי לסטיילינג את הדיוק והמחשבות היצירתיות שלי. זה היה כבוד גדול להלביש את נשות החדשות".
אז למה הרגשת צורך ללמוד פתאום עיצוב באוניברסיטה?
"עבדתי עם הסוכנת ואשת האופנה סמדר גנזי על תצוגת גמר, וראיתי בעיניים איך הדברים עובדים, ואת התוצרים היפים. כשיצאתי משם, שלחתי הודעה לבעלי: 'אני רוצה ללמוד אופנה'. זה היה בהלצה".
למה הלצה?
"כי בתוך תוכי ידעתי - מי ייתן לי עכשיו ללמוד אופנה? זה מטורף. אלה לימודים יומיומיים, אי-אפשר לעבוד ואני אצטרך לעצור את הבית. בעלי ענה להודעה: 'בהצלחה'. הדפסתי את ההודעה הזאת ושמתי אותה על המקרר. כיום אני עושה זאת בגבורה, מלהטטת עם הרבה תמיכה מהבעל".
את מי את מפנטזת להלביש?
"ג'וליה רוברטס – יש בה קסם ששובה אותי בנראות, בקלילות וכמובן במשחק שלה. יש בה את האפס מאמץ והמון שיק וסטייל, שלא לדבר על החיוך והשיער שלה".
מסטטוסקופ למכונת תפירה
בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה הוא המוסד היחיד בישראל המעניק תואר אוניברסיטאי בעיצוב אופנה. השנה מצטרפים למגמה שלל תלמידים ותלמידות חדשים ומבטיחים, שהמסקרן והמפתיע ביניהם הוא ד"ר פראס אליאס, רופא מסח'נין שעובד במחלקת ילדים בבית חולים נהריה. רגע לפני שיחגוג יום הולדת 30, ד"ר אליאס פוצח בהסבה לא צפויה, הולך להמיר את החלוק הלבן בבגדים אלגנטיים ואת הסטטוסקופ במכונת תפירה. "אחרי כמה שנים ברפואה רציתי לעשות צעד קדימה ולעסוק במשהו אחר, שתמיד אהבתי ובו לא עסקתי – אופנה", הוא מנמק את השינוי.
"חוויתי שינויים בחיי האישיים ורציתי למצוא משהו שיאפשר לי לבטא את עצמי. באמצעות הרפואה אני לא יכול לבטא את עצמי. אני עוקב כבר שנים אחרי מעצבים בעולם, כמו אלי סאאב, אבל תמיד אמרו לי שאופנה זה לא בשבילי, ושזה בשביל נשים. האופנה תאפשר לי לעצב, לייצר ולחשוב מחוץ לקופסה".
איך הגיבו במשפחה?
"הם עד עכשיו לא מקבלים את הצעד. קשה להם שאני מתכוון לעזוב בעתיד את הרפואה, אחרי כל שנות ההשקעה וההישגים".
תחילה, ד"ר אליאס ישלב את הלימודים עם עבודה כרופא בסופי שבוע. "אעשה זאת עד שהאופנה תספק לי מקור פרנסה טוב. אני אוהב להיות עצמאי ולא תלוי, אז לא אעבוד בחברות אופנה – רוצה לפתוח סלון משלי בסח'נין".
תלמידה חדשה אחרת שכדאי לשים לב אליה היא לירון אמיר אדה, קיבוצניקית ממזרע, בת לאב אגרונום שהגיע לגבון, אפריקה, לכבוד פרויקט גידול עגבניות, במסגרתו הכיר את אמא שלה, שאף היא עוסקות במחקר וחקלאות. "נולדתי בגבון וגדלתי בסוג של פרבר. הייתה לי ילדות פשוטה", מספרת אמיר אדה בת ה-25.
"כשאני מסתכלת לאחור אני מתענגת עליה. הלכתי קילומטרים כל בוקר לבית הספר, והיינו צריכים להביא מים בדליים מהבאר. מגיל צעיר אני מתעסקת בבגדים. כשהייתי בת חמש למדתי מאמא וסבתא איך לתפור בגדים לבובות שלי. עם השנים פיתחתי חיבה לבגדים מיוחדים".
בגיל בת מצווה עלתה לישראל עם אבא שלה והשתקעה בקיבוץ מזרע, שבו חיה משפחתה הישראלית. "ההתאקלמות לא הייתה פשוטה, מה גם שלא ידעתי לקרוא ולכתוב עברית", היא נזכרת. "ידעתי אנגלית וכמה מילים בסיסיות בעברית וזהו. באתי ממדינת עולם שלישי וחטפתי הלם תרבות. למזלי, חוץ ממקרה אחד בבית ספר, לא נתקלתי בגזענות. הקיבוץ היה מקום מאוד עוטף שעזר לי להתערות ולהתחבר לחברה הישראלית. אחרי שאמא סיימה תואר שני בדרום-אפריקה היא הצטרפה אלינו".
אמיר אדה שירתה בצבא כקצינת משאבי אנוש ואחרי שהשתחררה התחבטה מה ללמוד. "רציתי ללמוד מקצוע מכניס ולא ריסקי, שיאפשר לי ביטחון כלכלי. עבדתי בחברת השקעות וכמעט הלכתי ללמוד שיווק ומינהל עסקים, כדי לקבל כלים לנהל עסק אופנה. בינתיים למדתי לתפור באמצעות היוטיוב. בסוף הבנתי שאם אני צריכה ללמוד ארבע שנים, עדיף שזה יהיה משהו שבו נמצאים הלב והנשמה שלי".
את כבר לובשת בגדים שעיצבת?
"עדיין לא. אבל אני מתהדרת בכובעים, באביזרים ובפאוצ'ים שעיצבתי. אגב, אם תציץ בארון שלי תראה ארון של שבעה אנשים שונים. אני הכל מהכל".
הרקע האפריקאי שלך ישפיע על העיצוב שלך?
"כן, אני אוהבת צבעים, ויש לי אומץ לעשות שילובים, שאחרים לא מעיזים. באפריקה לא הולכים על בדים חלקים, תמיד יש הדפס או דוגמה. בחתונות בגבון, המשפחה של הכלה בוחרת בד והמשפחה של החתן בוחרת בד, וכל אחד מהמשתתפים צריך לבוא עם הבד שהמשפחה מהצד שלו בחרה. אז תמיד לקראת חתונות ואירועים הלכתי עם אמא לתופרת, ואמא הייתה מציירת מה היא מדמיינת והתופרת תפרה בהתאם".
אמיר אדה מספרת שהיא מאוד אוהבת את המעצב אלון ליבנה, "בגלל שהוא מאוד אמיץ, גם בשימוש שהוא עושה בחומרים. הוא לא הולך על קו מסוים ופשוט עושה מה שבא לו. גם אצלי הכל אפשרי ואני עובדת עם ראש פתוח".
מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
"מעצבת בינלאומית, שמביאה הרבה חדשנות ומלבישה את ביונסה וריהאנה. אני גם אוהבת צילום, אז אשמח להיות במקביל צלמת".
לצד מגמת האופנה, אפשר למצוא בבית הספר לעיצוב החיפאי גם מגמות ארכיטקטורה, תקשורת חזותית, צילום וקולנוע. בקרב התלמידים החדשים במגמת הארכיטקטורה, כדאי לשים לב לאנה (23) וגיאורגי (25) מגנס, זוג נשוי שעלה לארץ לפני שלוש שנים מסנט-פטרסבורג שברוסיה.
"אני מגיעה מרקע של לימודי אמנות ועיצוב גרפי, בעוד גיאורגי מגיע מעולם הצורפות", מספרת אנה, שמדברת כבר עברית מרשימה ביחס לפז"ם שלה בארץ. "איך הכרנו? עבדתי בבית קפה, וגיאורגי בא לשם לקנות לאטה. חייכתי אליו והוא התחיל לדבר איתי. ומאז אנחנו ביחד. בגלל המלחמה באוקראינה החלטנו לעלות לארץ".
ואיך ההתאקלמות?
"ישראל מדהימה. אנחנו גרים במרכז הכרמל ועובדים בבר כדי להתפרנס. גיאורגי חולם להיות ארכיטקט, אז הוא מתחיל ללמוד תואר ראשון באדריכלות. וגם אני. אני חולמת לעבוד באדריכלות נוף ולייצור סביבה עירונית יותר נוחה לאנשים – פארקים עם חניה מסודרת".
עבור הזוג המקסים, היצירתי וחדור האופטימיות הזה, הלימודים הם לא רק דרך לרכוש השכלה אלא גם מסע זוגי להתפתחות ולצמיחה משותפת. "כן, נלמד יחד באותו חוג, וזה יהיה יופי. ולכן יהיה לנו בטח יותר קל. נעזור אחד לשנייה".
"מנסיוני העשיר בבתי ספר לעיצוב, עולה כי ככל שאוכלוסיית הסטודנטים מגוונת יותר, כך הדיאלוגים המתפתחים בין המרצים והסטודנטים ותוצרי העבודות שלהם עשירים ויצירתיים יותר", אומרת פרופ' לאה פרץ, ראש בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. "כל אחד מהסטודנטים בביה"ס לעיצוב מביא עימו עולם משלו והחיבור של כולם יחד מביא למפץ יצירתי".
