"בזכרי ימים ימימה", אלבום המחווה הכפול ללהקת צלילי הכרם שהפיק ניר מימון, מבקש לעשות שני דברים: הראשון, להצדיע למוזיקה של אחת הלהקות שיצקו את הבסיס למוזיקה הים-תיכונית (גם הלהקה האחות, צלילי העוד, נוכחת כאן); השני, לנסות לבטל – 50 שנה אחרי שחלק מהשירים נוצרו – את המחיצות בין המוזיקה המוגדרת כ"ים-תיכונית" לזו הנתפסת כ"ישראלית".
מעבר על רשימת השירים, שחלקם כבר מושרים גם בבתים שלא גדלו על המוזיקה שיצאה אז מהכרם, וסקירת רשימת המשתתפים, שהיא באמת ארוכה ומגוונות, מעידים שהמחיצות בין הז'אנרים נמוכות היום בהרבה ממה שהיו לפני חצי מאה. על הנייר זה מרשים (וחשוב) מאוד. בפועל, לאורך הפרויקט שנמשך כמעט שעתיים ומכיל 31 שירים, יש לצד כמה הברקות ורגעים מרגשים, לא מעט ביצועיים סתמיים.
לא פשוט לכנס תחת קורת אלבום כפול אחד את חוה אלברשטיין, ברי סחרוף, גידי גוב, נורית גלרון, חיים משה, עמיר בניון, לירון עמרם, בר צברי, עידן עמדי, אריאל זילבר, שי המבר וזהבה בן (רשימה חלקית בהחלט), אבל לא כל הביצועים מצליחים לחדש או לעניין. גם הבחירה לאפשר לסולן ההרכב דקלון לשיר עם רוב האמנים בדואט מצמצמת את היכולת להעמיד עיבוד מרענן.
באגף המפתיעים לטובה נמצאים יהודית רביץ עם "סימונה מדימונה", חוה אלברשטיין וגליקריה עם "חסידה צחורה", "אשאל אלוהיי" עם הגרוב התימני של לירון עמרם, הסלסול הכובש של ברי סחרוף ב"קול קורא לי במדבר" ו"המורי הזקן" של אריאל זילבר ודקלון. גם "גדליה רבע איש", שבו דקלון חובר לצלילי העוד, הוא רגע משמח.
לעומתם, "סוד המזלות" בפי זהבה בן מתגלה כשמרני מדי, וכך גם נופר סלמאן שמגישה את "שירי נהדרת" בהילוך שני שמעמעם את יופיו של השיר. וזה עוד בסדר ביחס ל"יום שישי הגיע" שהופך בפי הראל סקעת לחאפלת דאנס גנרית, ול"לשיר בקול עורב" בפי מה קשור ודקלון, שנשמע כמו בלגן מאולתר.
