שרית זוסמן
אמנית, מספרת סיפורים ויוצרת, נשואה לצבי ואמא של בן, מיקה ובועז
בנה, רס"ל (במיל') בן זוסמן, נפל בקרב ברצועת עזה בדצמבר 23'
"אנחנו בעד ויכוחים, אבל כדי שנוכל לשמוע את המילים ולא נשים לב רק לרעל, צריך חוקים לניהול השיח", אומרת שרית זוסמן. היא שותפה למיזם "הדיבור" להעלאת מודעות ציבורית לשיח רעיל ברשתות החברתיות ובשדה הפוליטי. "זה מיזם א-פוליטי חוצה מגזרים ומפלגות, שהוקם על ידי משפחות שכולות. 'הדיבור' חותר לכך שתהיה שיחה עניינית ומכבדת במרחב הציבורי".
בפרוס השנה החדשה, את מרגישה שרוח העם נפלה?
"קשה לרוח העם והיא צריכה חיזוק. 'נפלה' זאת מילה גדולה מדי, אבל ללא ספק אנחנו בתקופה מאתגרת. בעיניים שלי אנחנו צריכים לחזור לנקודות שבאמת מחזקות אותנו כדי לקום ולהמשיך. אנחנו עדיין במצב לחימה, החטופים עדיין לא איתנו. פעם אמר לי חבר יקר שהוא היסטוריון, שבמלחמות נקודת ההכרעה היא הרגע שהאויב מתחיל למצמץ ולהתעייף, אז אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעייף. בעת הזאת עלינו להרים ראש ולא למצמץ, כדי להתגבר וכדי לסיים".
את מזהה כמיהה לאופטמיות בציבור?
"אני מסתובבת בכל הארץ, וממש עכשיו חזרתי מהרצאה שבה הגעתי למילים שבן השאיר אחריו. זה הרגע שבו נוצר הקשר שלי עם הקהל, שם מתגלה האנושיות, ולזה אנשים מאוד נענים. אנשים שואבים השראה ורוצים לשמוע, וזה ממש כלי שמייצר תקווה. זה יותר מעניין אותי מהרעש שיש בטלוויזיה, או בכנסת או בהפגנות. אנשים רוצים את האישי, להסתכל האחד לשני בעיניים".
איך מוצאים אופטימיות בתוך רגעי חושך?
"מרגיש לי שזה לא האוטומט, אבל זאת קריאה שאנחנו מחויבים לה. כשמדברים על ייאוש מתייאשים, וכשמדברים על תקווה נכנסת תקווה. זאת עבודה קשה, ולשם אנחנו שואפים, בשביל לייצר עתיד יותר טוב. יש שיר מקסים שכתב מאיר גולדברג ושר יונתן רזאל: 'אקרא ליופי והיופי יופיע... כי אין דברים בלי נשמע קולם'. אנחנו צריכים לתת לתקוות שלנו מילים ושם. אבל קודם כל צריך לדבר, לקבוע שאני רוצה שיהיה טוב, שאני מאמינה שיהיה טוב, שאני תובעת מההנהגה שלי שתהיה טובה יותר. המילים האלה מהדהדות בעולם, יוצרות תנועה סביבנו ומניעות לפעולה את כולנו".
מסר להנהגה?
"אני ממש רוצה שההנהגה תבין שהיא צריכה לחוש את האחריות הציבורית, כלפי כל הציבור. בתוכו יש גם מי שלא מסכים עם הדעות שלכם, או מי שלא הצביע לכם, ואני מפצירה בכם - תשקלו את המילים שלכם, תטעינו את הציבוריות שלנו במילים בונות ואל תחתרו רק לעבר מה שישתלם לכם פוליטית בטווח הקצר. דור שלם רואה ושומע אתכם ומתחנך לאורכם. זה ישפיע באופן קריטי על העתיד שלנו. אל תדברו ברמה ירודה ולא באופן שמבטל אנשים אחרים או דעות שונות".
היה רגע שלא הצלחת לראות את התקווה?
"ברור, אבל אני לא יכולה לשים את האצבע על רגע כזה. בשבילי אישית, עסקאות שחרור חטופים שלא יצאו לפועל, או סרטוני חטופים ממעמקי הגיהינום, מפילים עליי אימה ודכדוך. ברגעים האלה זה מאוד קשה, אבל גם מניע לפעולה, למודעות ולעוררות. וכשאני רואה הנהגה חסרה זה גם מפיל אותי. אבל זה רק הדרייב להשתדל שיהיה פה טוב יותר. כשרואים את צער המשפחות קשה מאוד, אבל אין לנו פריבילגיה לשקוע. יש מלא אנשים שפועלים ואפשר לשאת אליהם עיניים. לצד הייאוש יש מקום לטוב, לאופטימיות פרגמטית ומעשית, ואנחנו נצליח שלסיפור שלנו יהיה סוף טוב".
עדי בלוט
ראשת המכינה הקדם–צבאית לבנות "צהלי", שלוחת קבוצת יבנה. אמא לשש בנות, נשואה לאלוף פיקוד מרכז, אבי בלוט
עורכת דין, קצינת משטרה לשעבר, תושבת היישוב נחושה
‘צהלי’ הוקמה לפני 20 שנה כמכינה הקדם-צבאית הראשונה לבנות דתיות, והיא מעודדת שירות צבאי לבנות דתיות מלכתחילה”, אומרת עדי בלוט על התנועה שגדלה בשנים האחרונות. “בשנה הראשונה היו כ-15 חניכות, והיום מאות בנות רוצות להתקבל מדי שנה. אם פעם רוב הבנות הדתיות היו מגיעות לתפקידי הוראה בצבא, היום רבות בוחרות תפקידים מגוונים, בין אם כלוחמות או כתומכות לחימה. זו מגמה שהולכת וגדלה, ולפני שלוש שנים התרחבנו ופתחנו שלוחה חדשה בקבוצת יבנה, שאני עומדת בראשה.
“אנחנו מאמינות שבנות דתיות צריכות להתגייס לצבא ולשרת כמו כולן. יש מוסדות שחושבים אחרת, אבל יש בנות שבוחרות בכך וחשוב להכין אותן לשירות שלהן. הן מסוגלות להתמודד גם עם האתגרים הדתיים שהצבא מזמן, ולהיות חיילות מצוינות שאף ימשיכו לפיקוד ולקצונה, יובילו וישפיעו”.
את מרגישה צורך לעבוד על התקווה בעם?
“מי שעוסק בחינוך לא צריך להתאמץ כדי להתמלא תקווה. מי שמיואש מוזמן לבוא למכינות, לראות את החניכים והחניכות עם הברק בעיניים, עם הצימאון ללימוד והרצון לצאת ולהתנדב היכן שצריך. אצלנו במכינה, פרט ללימוד האינטנסיבי בבית המדרש, החניכות מתנדבות מדי שבוע בחקלאות ובמקומות נוספים, בקיבוץ ומחוצה לו בעוטף עזה. חודשיים אחרי 7 באוקטובר עבדנו עם החקלאים שם, שלצד הכאב והאובדן הבלתי נתפסים היו כבר אז עם המון תקווה ואור בעיניים.
“למרות שאנחנו מכינה דתית לבנות בלבד, יצרנו קשר עם השלוחה של מכינת בארי שנמצאת לידנו - היא חילונית ויש בה בנים ובנות - ועשינו איתם לא מעט פעילויות: למדנו יחד סוגיות בנושאי דת ומדינה, יהדות, דמוקרטיה, התנדבנו יחד וגם עשינו שבת ביחד, עם כל האתגרים ששבת משותפת מזמנת. נוצרו חיבורים מאוד משמעותיים, נשברו הרבה סטיגמות בדרך ושמחנו לגלות את הרצון של כולם לייצר עתיד טוב ומשותף במדינה”.
את מרגישה שלאורך הדרך נפלה רוח העם?
“עבורי הרגעים הקשים התחילו עוד לפני 7 באוקטובר, סביב הקיטוב שנוצר בעקבות הרפורמה המשפטית. 7 באוקטובר הוא האסון הגדול ביותר שחווינו מקום המדינה, אך רוח העם איתנה ומפרוץ המלחמה החוויה שלי היא שהעם קם כלביא ונלחם על נפשו”.
ומאז תחילת המלחמה את לא רואה סביבך ייאוש?
“אמנם אחרי רגעי האחדות שחווינו בהתחלה, חלקנו חזרו לצערי לשיח שקדם ל-7 באוקטובר וזה מצער מאוד, אבל אני לא מרגישה שאנחנו באותו מקום. אני לא חושבת שהעם מיואש, אני פוגשת אנשים שמחפשים את הטוב, לקדם מציאות ולפעול. לפעמים יש ימים קשים וחשוכים ובהם קשה לראות את המציאות בעיניים אופטימיות. החטופים שלנו עדיין בעזה, לדאבון ליבנו, חיילים יקרים נהרגים בלחימה ויש לנו פצועים רבים בגוף ובנפש. יש לא מעט חושך במלחמה, אבל אני מנסה לראות את התמונה הגדולה. אנחנו לא רק חלק מההיסטוריה, אנחנו מחוללים אותה, ואנחנו נשפיע על הפרק שייכתב כאן בהיסטוריה של העם שלנו. צריך להרים ראש ולראות שלצד האובדן והכאב הגדול יש גם דברים טובים שקורים, ניסים של ממש, והעם שלנו מתגלה בגבורתו ובגדולתו”.
האם את מזהה כמיהה לאופטימיות בציבור?
“מאוד. אנשים מחפשים את הטוב ומבינים שזה יחזק אותם”.
איך מוצאים אופטימיות ברגעי חושך?
“צריך להיות עסוקים בלעשות טוב, לחפש היכן מסביבנו זקוקים לעזרה, להתייצב ולומר: הנני. זה כמובן מגביר את הטוב שסביבך, אבל בעיקר יוצר אנרגיה של תקווה. אני נזכרת לא פעם בשיר של יהודה עמיחי: ‘נסים’, שאומר שכשאתה בתוך הנס, הוא לא נראה לך כמו נס. מי שהלך בקריעת ים סוף ראה רק את הגב המזיע של מי שצעד לפניו. אז לפעמים צריך להבין שאנחנו חלק מסיפור גדול. ילדתי שש בנות ואני כל הזמן חושבת על הכאבים שקדמו ללידה, הכאב היה נסבל איכשהו מכיוון שידעתי שבסופו של דבר תיוולד פה תינוקת. ובזה אנחנו צריכים להיות עסוקים, במה אנחנו יכולים להצמיח כחברה מתוך הכאב”.
מסר להנהגה?
“זה אולי קצת שבלוני אבל אנחנו צריכים להיות ראויים לנופלים, לפצועים ולכל מי שהקריבו כאן כל כך הרבה. לא להתעסק במגזריות, להיות שליחי ציבור אמיתיים של כלל הציבור, להתנהג בממלכתיות, לומר אמת – זה כל כך פשוט, אבל לצערי לא קורה מספיק - להפסיק להשתלח זה בזה, לא להוסיף שמן למדורה, לראות איך אנחנו לא מלבים את האש אלא ממתנים את גובה הלהבות. זה בסדר לחלוק אבל חייבים לחשוב באילו מילים אנחנו בוחרים להשתמש”.
היה רגע שלא הצלחת לראות את התקווה?
“לא היה רגע שאיבדתי תקווה, אבל היו לא מעט רגעים שהרגשתי פחד, והאמת היא שזה היה בעיקר לפני 7 באוקטובר. האיום הכי גדול מבחינתי הוא הקרע בתוכנו והקיטוב ההולך וגדל, וזה לא פחות מאשר איום קיומי. במקום כיפופי ידיים, צריך ללמוד לפעמים לכופף גם את הראש, בענווה. במסכת תענית בתלמוד נאמר: ‘לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז’. בואו ננסה להיות רכים יותר האחד כלפי השני, כמו קנה שיודע לכופף עצמו בפני הרוחות, ובזכות זה לא נישבר”.
מירב לשם גונן
אמא לחמישה, ובהם רומי ששוחררה אחרי 471 יום בשבי חמאס
מרצה בנושאי שינוי תפיסה ותודעה וציונות עכשווית, מתגוררת בחניאל
"ישראל היא אחד המקומות שיש בהם הכי הרבה יוזמות חברתיות”, מירב לשם גונן פורטת את הסיבות שלה לאופטימיות. “זה אחד המקומות עם הכי הרבה רצון להיות בו האחד למען השני, הרבה לפני שנוגעים בשאלה למי הצבעת ולמי לא. יש לנו תודעה קהילתית מאוד חזקה”.
לצד זאת, העם נפלה רוחו?
“אם אני רואה טלוויזיה באותו יום אז כן, נפלה רוחנו, ואם זה יום שבו אני מגיעה להיפגש עם אנשים, בטח עם אנשי עשייה, אז ממש לא. זה נורא תלוי באיזה יום זה. אני מרגישה שהאווירה כבדה, אנשים עייפים, לאט-לאט נושרת מהם התקווה, שזה מאוד עצוב”.
והתקשורת אחראית לזה?
“יש לתקשורת הרבה מאוד בזה, לא מתוך כוונה רעה, אלא בדרך שבה ערוצי התקשורת מנגישים את המידע, שהיא לעיתים רבות מדי מאוד מייאשת. אני חושבת שהרבה פעמים עיתונאים מאוד מיואשים בעצמם, וזה עובר. ומהצד השני, מי שמנסה לצייר את המציאות כ’הפי-הפי’, הרבה פעמים מתעלם מהעובדות בשטח. איפשהו האיזון אבד”.
אז למה בסוף יש לך תקווה?
“קודם כל כי אני רואה את האנשים. למשל, יום אחד שבו בבוקר פגשתי את עמיר מנחם שמוביל את מכינת ‘חמש אצבעות’, בהמשך היום פגשתי את חניכי קורס מפקדי פלוגות, ובאותו ערב פגשתי פלוגה של שריונרים במילואים. אני פוגשת קבוצת יזמים שהקימה את ‘קרן הדור הבא’, אנשים שכל כך אכפת להם מישראל, שכל המטרה שלהם היא להשפיע לטובה על החברה הישראלית, ואני אומרת ‘אמא’לה, איזה אנשים יש פה’. ועם כל האנשים שאני פוגשת, מדברים על הכל - מובילים עשייה וגם שואלים את השאלות הקשות. העם כן שואל שאלות קשות, כן מדבר על הפחדים, על שינוי דעות, על תפיסה שהשתנתה, העם לא מפחד מהמורכבות. אז התקווה שלי היא מהאנשים, חד-משמעית. עם ישראל הוא עם מדהים-מדהים, תענוג לא נורמלי ללכת, לשבת איתו ולשמוע אותו, גם כשזה לא קל”.
איך מוצאים תקווה בתוך רגעי חושך?
“מרימים טלפון לאדם שמאוד אוהבים וסומכים עליו, שיש לו את ה’מה כן’ שלי להיום. יש שלוש שאלות ששמתי לפניי מדי יום עוד כשרומי הייתה חטופה: קודם כל ‘מה כן’, כלומר, מה אני כן יכולה לעשות, להיות ממוקדת בדברים שעליהם אני כן יכולה להשפיע; השאלה השנייה היא ‘מה השיעור שלי פה?’ כלומר מה אני צריכה ללמוד ממה שקורה לי; והשלישית היא ‘מה השיעור של עם ישראל’ כקבוצה, כקולקטיב, כקהילה, בתוך כל מה שקורה לנו. אלה שלוש השאלות שאני שואלת את עצמי, ולפעמים אני צריכה בן אדם אחר שישקף לי זווית מבט נוספת, מציאות נוספת. היא לא נכונה יותר, היא לא היחידה, היא מציאות נוספת אפשרית, ששווה לשקול אותה”.
היה רגע שלא הצלחת לראות את התקווה?
“לא. היו רגעים שהיה יותר קשה לראות את התקווה, אבל לא היה רגע שלא הצלחתי. אין לי רגע כזה כי אני לא בן אדם כזה וגם כי בעיניי אין לי את הזכות להיות נטולת תקווה. אני לוקחת לעצמי חובה מאוד גדולה, שאני חייבת לעצמי ולילדים שלי ולעם שלי, להיות בתקווה”.
מסר להנהגה בהקשר של התקווה?
“היה טוב אם הייתה פה הנהגה. מה שיש פה כרגע זה נבחרי ציבור. ואני ממש מזמינה את נבחרי הציבור להתנהג כמו מנהיגים ולדבר יפה לעם הזה, לכל החלקים שלו, כי זאת בעצם מנהיגות אמיתית, ולזכור שהם נבחרו בגלל הציבור. והציבור חכם, ורגיש ואכפתי, וכל מה שהוא צריך זו אלטרנטיבה. יש פה עם ששווה לו להיות ראוי עבורם”.
את מזהה כמיהה לתקווה בציבור?
“עוד בתקופה שרומי הייתה חטופה אנשים היו פונים אליי ומנסים להתחזק דרכי. זה לכאורה הזוי, אמא של חטופה, אבל אני מבינה שיש בי פן של תקווה, אולי קצת מעצבנת, וזה מה שאנשים צריכים שייתנו להם, עוד זווית, שיראו להם שיש מקום להיות אופטימיים, עוד זווית של מה אפשרי שיהיה פה טוב, איך כן אפשר להסתכל על הדברים בעין טובה”.
מוטי אלמוז
חקלאי, בעל המשק הגלילי "הבן של אלמוז". אלוף במילואים, בתפקיד האחרון כיהן כראש אכ"א
גר בכפר תבור, נשוי ואב לחמישה
8 צפייה בגלריה
מוטי אלמוז (במרכז התמונה), משמאל לדודו יהודה, מוקפים בנערי תוכנית "אדם ואדמה" | צילום: אפי שריר
"עד שמונה בערב אני פוגש את כל עם ישראל מכל הסוגים. גם עם אלה שלא מסכימים איתי בדעותיי, אני לא מרגיש שסע”, פותח מוטי אלמוז. “ואז, בשמונה בערב, יונית מספרת לי עשר דקות על השסע. היום-יום של עם ישראל הוא כזה שאוהבים האחד את השני. אתה רואה ניידות של התרמת דם, אתה רואה חלילה פיגוע ואחריו איך כולם נותנים יד, אתה רואה ילד שצריך עזרה, אתה רואה תרומות כליה, אתה רואה מיליון דברים יפים”.
אתה מזהה כמיהה לתקווה בציבור?
“אני חי בבועה מטורפת כי אני חי עם הנוער שעובד אצלי בחקלאות, וכמובן שהתקווה מגיעה מהצעירים, שהפתיעו אותנו מאז תחילת המלחמה כל כך הרבה פעמים. טובי החוקרים לא הצליחו להבין את הסיפור של המשמעות שמתקיימת אצל הצעירים. התקשורת וקבוצות אחרות מספרות לנו כמה מדכא כאן, כמה קשה כאן. יש לתקשורת הרבה מאוד אחריות לזה, ואני לא חושב שהיא משקפת נכון את הסיפור”.
היה רגע שלא הצלחת לראות את התקווה?
“לצערי המלחמה הזאת לקחה אותנו לכמה תרחישי בלהות, אחד מהם הוא בנות בשבי. הרי בכל הסיפור של שירות נשים, תמיד היה דיבור על מה יקרה אם חיילות ייפלו בשבי. ישנו גם הסיפור של הרג חטופים, וכל מה שאנחנו מדמיינים, אני מרגיש שאני כל הזמן במנהרה, עובר מאחד לשני, אלון אהל, אלקנה בוחבוט, מה עכשיו עושים לו, אני כל הזמן שם. אז בטח שחוויתי תחושות שאתה אומר לעצמך ‘מה זה הדבר הזה?’ ויש בזה חשיבות לדעתי. אני רוצה שעיתוני 7 באוקטובר השנה לא ייתנו מקום ל’תקומה’. היא קורית והיא חשובה והיא העתיד שלנו, אבל ברגע הזה צריך רק לזכור את מה שהיה, ולא את זה שיש כרגע אלפיים ילדים חדשים בבתי הספר בשדרות. את זה אני מכיר, אני מכיר את הנוער, אנחנו יודעים להקים מחדש, בזה אנחנו חזקים. החולשה שלנו היא שמהר מאוד אנחנו מסדרים את הנרטיב אחורה. חשוב מאוד שלא נשכח, גם אם זה אומר לעבור דרך רגעים של חוסר תקווה. אני רואה עיתונים שכבר אומרים ‘בעצם מי שהגיע ליישובי העוטף ב-7 באוקטובר אחרי עשר בבוקר אלה לא נוח’בות, אלה אנשים שאולי היו קצת רעבים’. אלה אנשים ששוכחים מה היה ומסדרים לעצמם את המציאות. לגבי עצמי, אתפלא אם תחושת הנקם תלך ממני בעוד 30 שנה”.
איך מייצרים תקווה בתוך רגעי חושך?
“למה המשק שלי נקרא ‘הבן של אלמוז’? כדי שבעוד 250 שנה לא יהיה לי איזה נין שיחשוב שהכל התחיל ממנו. גם אני בסך הכל הבן של אלמוז. אנחנו צריכים להסתכל אחורה ולזכור שאנחנו חלק מדבר הרבה יותר גדול ממה שאנחנו רואים ברגע זה מול העיניים שלנו. אנחנו עם שיצא מתנורים בשואה ותראה מה בנינו פה. אי-אפשר להאמין למה שעשינו. ב-20 שנה הראשונות של המדינה הייתה קפיצה מטורפת, ועכשיו יהיה פה אותו דבר. רק תגיד לי שאחרון החטופים חזר, ויהיה פה משהו משוגע. לא המראה - נסיקה תהיה פה, כי המקצוע שלנו זה גם להמציא, זה עם של יזמים, וזה עם שלא מתרגש, לא ממדבר, לא מאויבים. ישראל מוכיחה כמעט בכל תחום שאנחנו משהו מיוחד. אפילו בקורונה, אם הגעת לבית חולים ואתה שוכב על סדין עם כיתוב בעברית, כנראה שמטפל בך הצוות הכי טוב בעולם. ואני רואה את הנוער, איזו עתודה אנושית מחכה לנו. המשק שלי הוא משק ממשיך של אבא שלי ושל יהודה, דוד שלי, שכיום בן 88. כשהוא לא עונה לי לטלפון, אני יודע שיש לו פיצוץ בצינור מים והוא חופר באדמה כדי לסדר את זה. קח חמור, קח את הבן אדם הכי פסימי בעולם, שיראה את דוד יהודה, ויראה את הנוער שעובד אצלנו במטעים, וגם הוא יהפוך למלא בתקווה”.
מסר להנהגה?
“מה אתה עושה כשהילדים רבים? הם צריכים להיות קצת ביחד כדי להכיר את היתרונות והחסרונות של האחים. הייתי ממליץ ככה: כל מה שמצוי במחלוקת והוא לא ביטחון ישראל, לדחות ל-2035. ואני אחד שתומך ברפורמה המשפטית הרבה יותר מיריב לוין, אבל עכשיו נכנסים לעשר שנים של ריפוי. עם כל הדברים שצריך לעשות פה - כל מה שהוא לא ביטחון, כל מה שבמחלוקת, כרגע שימו בצד ותסתדרו ביחד”.
אבידע בכר
מנהל החקלאות בקיבוץ בארי, אב לארבעה
ב–7 באוקטובר שכל את אשתו דנה ואת בנו כרמל
"בסוף, אני לא איש מאמין ולא יכול להגיד לאלוהים תודה, אבל אני יכול להגיד תודה לדנה, אשתי, על 32 שנה איתי, והמון תודה לכרמל על רק 15 שנה, כי קיבלתי באמת אחלה בן”, אומר אבידע בכר, שבעצמו נפצע קשה בשבת השחורה ורגלו נקטעה. “הכרתי את דנה בת 17, והיא הלכה לי אחרי 32 שנה. אז אני יכול להגיד לה המון תודה על הזמן שנתנה לי, דבר לא מובן מאליו בחיים האלה. נגזר עליי להתגעגע אליהם, אני לא יכול לברוח מזה, אבל למדתי לומר להם המון תודה על מה שהם היו, ובעצם נשאר לי לשים על השידה שלי שתי תמונות, ולרוץ קדימה בחיים. כי בסוף זו הצוואה שלהם”.
אתה מרגיש שסביבך נפלה רוח העם?
“אני חושב אם נתמקד במשימות שמוטלות עלינו, אין לנו לא זמן ולא פריבילגיה להיות מיואשים, ומעשית גם לא נהיה שם. חובתנו לייצר פה מדינה חדשה, עם חברה מתוקנת ומנהיגים ראויים, עם אזרחים בעלי דרך ארץ. יש לנו המון עבודה ובזה אנחנו צריכים להתמקד”.
האם יש לך רגעים שבהם אתה נטול תקווה?
“אין לי רגעי ייאוש, אבל יש לא מעט רגעים שבהם אני מתוסכל. אחרי מה שעברתי, אני מרגיש לא פעם שלא למדנו לקח. בראש יש לי סיפור ברור למה שקרה, גם לי אישית בבית, אבל לצערי אנחנו חוזרים לספר לעצמנו סיפורים לא נכונים על מה מניע את האויב, מה גרם לו לעשות לנו את מה שהוא עשה, ומה הדרך שלנו למנוע את הטבח הבא. הם רצחו אותנו בגלל האדמה שהם חושבים ששייכת להם, הסכסוך הוא על אדמה, ובכלל לא בעיה של כסף או רמת חיים. עד שלא נבין את זה, לא נצליח לייצר פתרון”.
איך אתה מייצר לעצמך תקווה?
“השיטה שלי היא לקחת את הרגש ולהעביר אותו לרציונליות, להסביר לעצמי במילים פשוטות ‘מה קרה לי’, וזה מה שעוזר לי לרוץ קדימה בחיים. אם הייתי נשאר בהתקרבנות, הייתי צולל ושוקע בחיים”.
ויש לך כלים מעשיים?
“בשנתיים האחרונות גיבשתי לי ארבעה דברים שאני צריך להבין בחיים האלה: הראשון הוא להכיר במציאות; מי שמת לא חוזר. דנה וכרמל לא יחזרו. לצד זה הם גם לא סובלים, ודנה גם הייתה רוצה שארוץ קדימה בחיי. שנית, הבנה של ממד הזמן; כשהדר, הבת שלי, ראתה את אמא שלה ואת אח שלה על הרצפה מתים, היא אמרה לי, ‘אבא, אל תעזוב אותי’. ברגע הזה היא בעצם הבינה את ממד הזמן. לאמא שלה ולאח שלה נגמר הזמן, היא מבינה שאנחנו סופיים ולכן צריכים ללמוד לחיות כאן ועכשיו. תעשה עכשיו את מה שאתה רוצה וצריך לעשות. הדבר השלישי הוא הבנה של מה זה שכול; קיבלתי תעודת זהות חדשה, פתאום אני אלמן, פתאום אני אב שכול, וכרגע בשבילי שכול הוא בעיקר געגוע. אני מתגעגע לדנה ולכרמל כל יום, כל היום, געגוע אינסופי. אני לא יכול לברוח מהגעגוע הזה, הלוואי שהייתי יכול למנן אותו, הלוואי שהייתי יכול לברוח ממנו קצת. אני פשוט עובד על עצמי להכיר בזה שזה המצב. והדבר האחרון והכי חשוב הוא ללמוד לומר תודה, ללמוד ששום דבר לא מובן מאליו בחיים. כלום. בבית החולים פגשתי את אליהו דחבש, בחור חרדי שנפצע באותו יום בנתיבות ושכב מיטה לידי. בכל פעם שהורידו לו תחבושות, הוא בכה וצרח, והודה לאלוהים. ואני אומר לו ‘אליהו, אתה נורמלי? איזה אלוהים ואיזה נעליים? אין פה כלום’. אחרי חמישה ימים הבנתי את השיעור הטוב בחיי. זה בכלל לא שייך לאלוהים, הוא פשוט מלמד את עצמו להיות אסיר תודה. לא משנה למה אתה מודה, זה יכול להיות לברווזים, לעצים, לצמחים, עצם ההודאה מעידה שאתה רואה את חצי הכוס המלאה בחיים”.
היו רגעים שחשבת שאין תקווה?
“אני לא מאמין שיש דבר כזה שאין תקווה. יש תקווה והיא תלויה בנו. אנחנו צריכים לזכור שהיא תלויה רק בנו, לייצר אותה וליישם אותה”.
מרים עמדי
מנכ"לית "פורום נשות המילואימניקים"
נשואה לזמר עידן עמדי ואם לשניים
"הנסיעה לבית החולים אחרי הבשורה שעידן נפצע, שארכה שעה עד לתל השומר, כללה רגעים מאוד מפחידים”, אומרת מרים עמדי על הדאגה לבעלה ברגעים שכל הסרטים רצו בראש. “ובאותם רגעים, לצד הפחד, אני מחזיקה אמונה מאוד גדולה, שיהיה בסדר, כן, שאני לא יודעת מה יהיה אבל אנחנו נצליח. וזה מבחינתי מה שאנחנו צריכים לקחת איתנו. להחזיק רוח של תקווה. אנחנו נצליח”.
היא עומדת בראש “פורום נשות המילואימניקים”, שהוקם כחודש אחרי פתיחת המלחמה. “הפורום היה הראשון שהשמיע את קול משפחות המילואים”, היא אומרת. “והוא היה הראשון שהבין שאנחנו במלחמה ארוכה, ולכן יש צורך לעצור ולהסתכל על המשפחה של המשרת שנותרת בעורף, כדי שגם המשרת יוכל להיות בנחת בשירות. הפורום מקדם מדיניות כמו חוק הגנה מפיטורים לבנות זוג של משרתים, החלטת הממשלה הראשונה של ההטבות למגויסים למילואים התבססה על מסמך של הפורום, ועוד הרבה פעילויות אחרות. הצטרפתי לפורום בינואר האחרון, ועד אז 14 מייסדות הפורום עשו זאת בהתנדבות, כולן נשות מילואימניקים, ובתחילת 2025 הוחלט להביא מנכ”לית שתוכל לבנות את הארגון ולנהל אותו. פה אני נכנסתי לתמונה”.
את מזהה שהעם נפלה רוחו?
“אני לא חושבת שנפלה רוחו של העם, אנחנו חיות מקרוב קהילה של 20 אלף נשים, ואני לא מרגישה שרוחן נפלה. אני רואה את זה בקבוצות, בחיבור, בתחושת המשמעות, בחיזוק התא המשפחתי כדי שבן הזוג יוכל להמשיך לשרת, אני רואה את זה אצל המון נשים שמנסות לחזק את עצמן כדי שנוכל להמשיך להחזיק מעמד, והן לא היו פועלות כך לולא הרוח שלהן הייתה חזקה. אבל כן יש כרגע איזושהי עייפות, אחרי שנתיים של מלחמה ומציאות מתמשכת של חוסר ודאות שבה חיות משפחות המילואים”.
אז זאת התשה נקודתית כרגע?
“כן, אני חושבת שזאת פשוט תקופה שמרגישה כבדה, אבל זה לא שאין מורל. זה כמו במסע שבו זה כבר כבד על הגוף, והרוח היא זאת שממשיכה להביא אותנו לסבב אחר סבב, ולעשות את העבודה, אבל מרגישים את הכובד”.
ואת מזהה איזו כמיהה לתקווה?
“לגמרי. אנחנו שנתיים בתוך מלחמה, בתוך מציאות חסרת ודאות עם בתים וילדים שהרבה פעמים צריכים להתמודד עם הורה אחד. ולצד זה, אני מרגישה את עשרות אלפי האנשים שאנחנו בקשר איתם בקהילה, ויש את הכמיהה לאופטימיות ולתקווה. מבחינתי, בשביל לייצר את זה אנחנו צריכים קצת ודאות, למשל לגבי כמות ימי המילואים שאנחנו עתידים לעשות. גם לקבל את הבשורה שזה יהיה מעכשיו 70 יום בשנה, שזה מכפיל את כמות הימים שהיו לנו לפני המלחמה. זה המון, אבל גם זה בסדר. כשאתה יודע לאן אתה הולך, יש בזה משהו שעוזר לייצר חוסן. הכמיהה הכי גדולה של המשפחות כיום היא לאיזושהי ודאות. בחוויה שלי מהשבוע האחרון, עידן סיים שתי הופעות גדולות בפארק הירקון, ואני חושבת שאם יש מקום שאני רואה בו כמיהה לאופטימיות של אנשים, זה ממש כזה בלבן של העיניים, זה שם”.
בעולמות של המוזיקה?
“בעולמות המוזיקה, וספציפית במה שראיתי השבוע. כאילו, עידן הוא בעלי אז זו לא חוכמה, אבל מה שהיה שם זה שההופעה הזאת היא לא רק מוזיקה. יש שם איזה מסע, ומנעד של רגשות שעובר בין בכי והתמודדות עם אובדן ועם פציעה ומשהו שאני מרגישה, ואני רואה את הקהל שעובר את המסע הזה יחד, ויש בזה איזשהו ריפוי. זאת אופטימיות שהיא לא עיוורת, אלא מתוך ההבנה שזה המקום שלנו, שאליו אנחנו שייכים, ופה אנחנו ביחד כדי לבנות את הכל כמו שצריך”.
מה אנחנו יכולים לעשות אקטיבית כדי להביא את עצמנו למצב רוח לאומי או אישי טוב יותר?
“אצלי אישית זה להיאחז בדברים שעושים לי טוב בחיים שלי לבד בבית. לעצור רגע ולהבין מה אנחנו עושים פה, לאחוז בילדים, לאחוז בשגרה. הדבר הזה הוא מרפא ומייצר לי תחושת משמעות. התחושה הזאת של לדעת לטובת מה אנחנו עושים, לטובת מה אנחנו משרתים, לראות את התמונה הגדולה, יש בה משהו מאוד-מאוד מרים ומחזק. גם כשכרגע היום-יום קשה, צריך להכין את ארוחת הערב עוד פעם לבד, ולקלח לבד, אז ההחזקה במשמעות הגדולה, יש בה משהו שטיפה מחזק את האופטימיות”.
יוסי חבני
איש מכירות ומאמן כדורגל, נשוי ואב לשלושה, בהם שקד חבני שנרצחה ב-7 באוקטובר במסיבת הנובה
מרצה ברחבי הארץ על סיפורו האישי ועל סיפורה של שקד ז"ל
"שקד השאירה אחריה המון זיכרונות שאנחנו עסוקים בלפענח אותם”, אומר יוסי חבני. “היא הייתה משהו מיוחד. היא השאירה לנו המון הקלטות עם משפחה וחברים, המון חומר במחברת שלה, היא כתבה מלא דברים. לקחתי חלק מהחומרים שלה והפכתי אותם להרצאה. אני מאמן שתי קבוצות כדורגל והיה לי מאוד חשוב לחזור לשגרה, לדברים שהחזיקו אותי בחיים. במקביל מצאתי את עצמי מגיע להרצאות, הזמינו אותי לאיזה בית ספר לדבר, וזה פתאום תפס תאוצה, המנהלת התלהבה ואמרה למנהלת אחרת, התחילו להתקשר אליי מתיכונים ברחובות, נס-ציונה וערים נוספות. זה הגיע לצה”ל והגעתי גם לבסיסים, ואז לחברות הייטק, למשרד הביטחון ולחברת החשמל, הכל מפה לאוזן של מנהלים ומנכ”לים. הם אהבו כנראה לשמוע את האופטימיות של שקד”.
האם העם נפלה רוחו?
“לפעמים אני חושב שלאנשים אין הרבה תקווה, אבל אז אני פוגש אותם, מגיע להרצאות ורואה כמה תקווה יש בנו. אני מאוד אופטימי, תמיד. אני אומר לחברים בצחוק, ‘מכאן אין לאן לרדת’. כל הדור הצעיר שעכשיו גדל הוא משהו מיוחד ברמה שלא הכרנו”.
מה עוזר לך להרים את עצמך?
“אני מסתכל על חצי הכוס המלאה. הדור הבא שלנו הרבה יותר אכפתי ומחוספס, הרבה יותר מבין את החיים. לפני ארבעה ימים נפגשתי עם 300 נערים בכיתה י”ב, אמרתי להם, ‘אני כל כך גאה שאתם שהולכים להוביל אותנו, אני כל כך שקט ורגוע, אתם דור חזק, דור של תנועות נוער, דור שמכיר את החיים, שלא גדל עם כפית של דבש, שאכפת לו ממה שקורה פה, שאכפת לו מהאחר. הכל קטן עליכם ואתם תובילו אותנו’. אני גם רואה את האנשים, איזה חיבוק אנחנו מקבלים, אי-אפשר להאמין לכמה שעוטפים אותנו. המוני אנשים שלא הכרתי לפני ששקד נרצחה הפכו לחלק מהחיים שלי. זה מרגש - וזה עם ישראל”.
מסר להנהגה?
“לפני שאתם באים להיות שליחי ציבור, תלכו לקורס, תלמדו לפתוח את הלב ולהיות שם בשביל אחרים. הדבר הכי חשוב זה לפתוח את הלב ולהיות שם עבורנו. לא הרגשנו את זה שנתיים”.
לאורך הדרך היו לך רגעים שאיבדת תקווה?
“לא רגעים שבהם איבדתי תקווה, אבל כן רגעים שבהם ממש קשה לי, כשאני קם בבוקר ושומע ‘הותר לפרסום’. זה גומר אותי. כשאני רואה סרטון של חטוף שמענים אותו, זה משבר מאוד קשה. ועדיין, אני יוצא מהבור ומנסה להסתכל על מה שיש מחוצה לו. אני נותן לעצמי לשקוע לעשר דקות, אבל רק לעשר דקות, ואז אני אומר לעצמי ‘יוסי, אין אפשרות שאתה מידרדר עכשיו’. ככה. גדלתי על אנרגיות טובות, על שמחת חיים. אבא שלי לימד אותי שאנרגיה טובה זו בריאות. בן אדם שנשען על עצב חי בעצב, מביא על עצמו מחלות ודברים לא טובים. אז אני אומר לעצמי, ‘גם אם היום לא אהיה מאה, העיקר שגם לא ארד ל-30 ולא ל-20. אהיה על 90, על 80, מאה אני כבר לא אהיה’. אני גם כל הזמן חושב, מה שקד הייתה רוצה? ושקד הייתה מאוד כועסת אם היא הייתה רואה אותנו שוקעים. בסיום ההרצאות אני אומר: ‘חבר’ה, כשיש לכם משבר בחיים, תחשבו על יוסי חבני. זה יגמד לכם את המשבר’. אם אני מחליט כל בוקר לקום מהמיטה, לשטוף פנים, לנקות את הדמעות שלי ולחיות, להיות בתקווה - זאת ההוכחה שזה ממש אפשרי”.
