1. קשה להאמין שעוד שנייה ראש השנה. הפרסומות והמבצעים, כולם עומדים ביעדים. רימון, דבש, חבילות לנזקקים, מכינים דברים בלקט ישראל, מכינה שנות טובות לשלוח, הנה השנה מתחילה והכי חשוב — השנה הקודמת נגמרת. לפחות כך על פי לוח השנה. ובכל זאת. אנחנו בלופ, איזו מתחילה ואיזו נגמרת?
מרוב הצהרות ה"התחלנו" בטוויטר של שר הביטחון, קשה לשים את האצבע מתי התחלנו ובעיקר מתי בכלל גמרנו? במונופול, המשחק האהוב המשפחתי, יש רובריקה בשם "דרך צלחה", משם המשחק מתחיל. בכל סיבוב אמורים לעבור בה ולקבל 200 שקל. במשחק אתה שולף קלפים שלעיתים, כמו בחיים, מחזירים אותך אחורה, או לא עלינו שולחים אותך לכלא. במונופול, גם המעבר ב"התחל כאן" הוא לא מובן מאליו.
כך גם אנחנו לכודים במונופול בהימורים על חיינו ולא מצליחים להגיע לקו הסיום. לא מצליחים לבנות בית, לא מצליחים להשלים סיבוב שלם, שני צעדים קדימה, פיגוע קטלני אחורה.
2. בהרמות הכוסית השנתיות בכל מקום, מייחלים לשובם של החטופים. "שיחזרו", כאילו שהחטופים בוחרים אם לחזור או לא. מייחלים לתקופה "שתיגמר". אבל ככל שגוברים האיחולים המציאות פשוט מגיבה אחרת, המלחמה מתגברת, החטופים מתפיידים, ראש הממשלה לא מטה אוזן לאזהרות.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. אך איך יהיו עשרת ימי תשובה כשאין אפילו קשב בסיסי? כשאין אפילו סימן שאלה אחד באוויר, עצירה לרגע? לבדוק, לנשום. רק שעטה קדימה. בלי להתנצל ובלי להסס. בלי רגישות, רק נחישות.
3. ברדיו יש פרסומים לאירועי סליחות, בעוד שאת ההתנצלות הגדולה ביותר טרם קיבלנו. את הסליחה המתבקשת היחידה, שנעדרת מכל ראיון ושיח.
לא מוצאים מקום לומר שאנחנו נואשים להתחיל דף חדש ונקי, אבל אנחנו כמו בנייר קופי. בעולם אנחנו מוכתמים, גוררים אחרינו מראות וסיפורים וזוועות וקושי, שאין לנו אפילו מושג עליהם. גוררים את הכאב שלנו, את החור שלנו.
לא נוכל להתחיל דף חדש. ושנה חדשה. אלה פשוט עוד ימים ארוכים שהתחילו ב-7 באוקטובר ולמעשה טרם תמו.
