בשנתיים האחרונות למדנו עד כמה רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין הם אנשים מאופקים. אבל אם יש משהו שמתפרץ במפגש איתם, זה הזוגיות האיתנה שמתקיימת ביניהם, חזקה מכל סלע.
את זה מאששת גם ענת שורץ וייל, עובדת בארגון הג'וינט בירושלים ומי שכשבוע לאחר 7 באוקטובר כבר החלה ללוות את ההורים במסע הכואב והמייסר שהחיים כפו עליהם, לאחר שבנם, הירש, נחטף ממיגונית המוות ובאוגוסט 2024 נרצח בשבי בעזה. מסע ששניהם אומרים שהם יודעים שישנה את פניו לאורך השנים, אבל עד יומם האחרון לא יגיע לקיצו.
"למרות שעל הזוג המיוחד הזה אפשר לדבר שעות וימים, אנסה לתמצת את מה שלמדתי מג'ון ורייצ'ל ומהזוגיות שלהם. יש חיבורים שהם ממש משני חיים, והמפגש איתם הוא בדיוק כזה עבורי. ג'ון ורייצ'ל לא בחרו במה שקרה להם, אבל הם כן בחרו איך לצעוד בדרך הזו – באומץ, בחוכמה, בממלכתיות ובכוח פנימי מעורר השראה. הם עושים זאת מתוך מערכת זוגית יוצאת מן הכלל – שהיא מצפן שמכוון את הדרך, כתף אל כתף, עוגן זה לזה גם ברגעים הקשים ביותר. הייתה לי זכות עצומה לראות את זה מקרוב, בימי התקווה וברגעי הבשורה הקשה. התרשמתי מהיכולת שלהם לשלב בטן, לב ושכל בכל החלטה ולהיות מגדלור של חוסן ותקווה, אמונה וערכים יהודיים של ערבות ותיקון עולם", ענת אומרת, והמילים הללו לא נראות מוגזמות כאשר מדובר בג'ון וברייצ'ל.
איך את מסבירה את הייחוד שלהם?
"אפשר להסביר את זה למשל דרך ההחלטה האצילית שלהם להמשיך ולהיאבק למען המשפחות האחרות, גם אחרי שחוו את הטרגדיה האישית שלהם. מספיק לראות איך הם ממשיכים ועושים הכל כדי שלאחרים יהיה סוף שונה כדי להבין עד כמה נדיר הביטוי לאצילות הנפש שגלומה בהם. זו עדות ברורה לכך שהמרחב הציבורי שלנו צריך עוד ג'ון ורייצ'ל".
"ענת היא אחת המתנות שהירש המטיר עלינו בתקופה המייסרת הזו. ניסיתי להיזכר מתי נפגשנו לראשונה", רייצ'ל אומרת בשקט העמוק שלה, ומביטה בענת.
ענת: "זה היה שבוע אחרי 7 באוקטובר".
רייצ'ל: "חבר חיבר בינינו כשהיינו בעין הסערה, כל כך נואשים. לא ידענו אפילו להגיד בעברית את מה שרצינו לומר, איך להתמודד עם התקשורת, מי כתב של איזה ערוץ. מאתגר לשפוך את נשמתך בשפה זרה שאת לא שולטת בה ולהסביר לעם בישראל איך אנחנו מרגישים. למשל כשפירסמו ב-CNN את סרטון החטיפה של הירש ביחד עם אור לוי, אליה כהן ואלון אהל, רציתי להיות מסוגלת לדבר על זה בתקשורת הישראלית וכל הזמן ביקשתי מענת ללמד אותי מה הדרך הישראלית להגיד את הדברים".
ענת: "אני גרה קרוב אליהם, כאן בירושלים, ומיד התחברנו. הגעתי לבית שלהם, והיו המוני אנשים והמון משימות להתנהל בהן מול התקשורת, וחיבור לאנשי ציבור ומקבלי החלטות".
רייצ'ל: "וענת מיד אמרה 'אוקיי, אני יכולה להגיע לכולם. תגידו לי כל מה שאתם צריכים'. ואז כתבתי לה 'אני צריכה פסיכולוגית', ומיד הייתה לי כזו, כי ככה היא ענת. הדברים איתה קורים מיד", רייצ'ל מביטה בה במבט ישיר וחם. "אני אומרת שאני אחותה המאוד-מאוד מבוגרת, או שאני האמא המאוד צעירה שלה. לפעמים אני מקליטה לה הודעות כל כך ארוכות שיוצא לי ממש פרק בפודקאסט", רייצ'ל מחייכת, כמעט צוחקת, "ואני אומרת לה 'טוב, תקשיבי כשיש לך זמן, כשאת מבשלת לשבת, תקשיבי בשני חלקים, זה לא דחוף אבל זה ארוך'".
ג'ון: "היא לא רק דאגה לקבוע לנו פגישות עם כל מי שרצינו – עם רבנים ועם הקהילה החרדית או עם אנשי הציונות הדתית ועם חברי כנסת ועם אנשי ציבור – גם ישבנו וחשבנו איתה באופן אסטרטגי מה אנחנו אמורים להגיד ואיזה מסר להעביר. היא כיוונה אותנו כל כך נכון", הוא אומר ועיניו לובשות מבט שובב: "ענת עובדת בג'וינט, אני אוהב את הג'וינט, יש לי הרבה חברים וקרובי משפחה שעובדים בג'וינט, ואני מודיע להם מכאן שיום אחד, כשאפתח עמותה או ארגון, האדם הראשון שאני הולך להעסיק לצידי הוא ענת. אז sorry ג'וינט", הוא ממשיך בהומור.
רייצ'ל: "ומה שעוד יותר מעניין בענת הוא שהיא מעולם לא הכירה אותנו לפני כן. היא פגשה אותנו רק במצב השבור שלנו. כאשר מאבדים ילד יש דינמיקה שמשפיעה עליך באופן מאוד עמוק. אנשים שאכפת להם מאיתנו מאוד רוצים שנרגיש יותר טוב, אבל הם צריכים לקבל את זה שכל הזמן נהיה שבורים ושנתהלך בעולם עם השבירות שלנו, שהיא חזקה מכל דבר. וכשאנשים לא מבינים את זה, נוצר בינינו מרחק. ליבי, הבת שלי, אמרה שזה כמו שאיבדת 100 קילוגרמים, או שברת את האף, ואז פגשת מישהו בפעם הראשונה. הוא לא יראה אותך כפי שהיית לפני כן. מי שאת עכשיו זה כל מה שהוא מכיר".
וזה מפריע לך?
"אני חושבת שחבל שענת לא פגשה אותנו לפני שהיינו שבורים, אבל גם יש משהו מנחם בכך שאני לא צריכה לנסות להיות איתנה מולה, או להיות מי שאני כבר לא. בניגוד לאחרים שהכירו אותי לפני, לענת אין ציפייה ממני שאחזור להיות מי שהייתי, היא מקבלת את רייצ'ל של עכשיו, וזה מאוד עוזר לי".
ענת: "ואתם לא יודעים עד כמה אני שונה בזכותכם. רייצ'ל, את יודעת שבזכות מה שאור לוי סיפר לנו על הירש חזרתי לקרוא לעומק את הספר של ויקטור פרנקל, 'האדם מחפש משמעות'? יש היום צעירים שבטוחים שהירש המציא את המשפט שאם יש לך את הלמה, אתה תמצא כל איך".
רייצ'ל: "כי הירש כל הזמן שאל 'מה הלמה שלך'", היא אומרת ושולפת מדבקות עם תמונתו של בנה והציטוט של ניטשה, שהפך מזוהה עימו.
ענת: "בכל פגישה איתם אני לומדת עוד ועוד על הירש, שהוא בעיניי מיקס של שניהם מבחינת האישיות. ילד חכם מאוד עם הרבה חוש הומור שהספיק עד גיל 23 לגלות ולעשות כל כך הרבה. גם לפגוש את החברים של הירש היה לי מאוד משמעותי, לראות מאיפה הוא בא, מי גדלו איתו, אני גם מאוד מאוד מקווה שהוא ידע עד כמה שהם נלחמו עבורו. הוא בטוח ידע".
ענת נוגעת בנקודת משען קריטית עבור משפחת גולדברג-פולין – הקהילה שמקיפה אותה, בית הכנסת קהילת הקהל והקהילה הירושלמית בכלל: "גם הפועל ירושלים, ידענו כמובן שיש קבוצה כזו, אבל לא הכרנו אותם כל כך, והנה באים שחקנים מוכשרים ואוהדים צעירים ומדברים איתנו על הירש ואני אומרת להם 'אני מצטערת שאתם תקועים איתנו'", אומרת רייצ'ל. וג'ון מוסיף: "את כל האנשים שהולכים איתנו מאז 7 באוקטובר אולי הכרנו קודם, אבל לא לעומק, והם מקיפים ותומכים וצועדים איתנו ככוח עצום, ואנחנו מבורכים. למשל, כבר שנתיים אנחנו מגיעים בכל יום שישי הביתה, ועדיין יש ליד הדלת עוגות וחלות שאופה אישה אחת בכל כך הרבה נדיבות", אומר ג'ון.
ואת השייכות הזו ידעו שימצאו כאן כאשר החליטו לעלות לארץ, מתוך ההבנה שבעוד הדורות הקודמים נאלצו להסתפק בתפילות ולא היו יכולים להגשים את הכיסופים לציון, הרי שהם יכולים פשוט לעלות על מטוס ולהיות כאן. אז הם כאן כבר 17 שנה, ולדבריהם מעולם לא הביטו לאחור, לא כשמכרו את הבית שלהם בארה"ב, לא כשמכרו את המכוניות, התפטרו מהעבודה והגיעו לבירת הנצח של העם היהודי.
רייצ'ל, יש לך שיחות עם אלוהים?
"בכל בוקר אני מדברת קודם כל עם השם, ואז אני מדברת עם הירש ורק אז אני מתחילה את התפילות שלי. לשם אני אומרת 'תהיה איתי היום ותן לי כוח, לא עוד כאב, רק אהבה וכוח'. להירש אני אומרת 'יום יפה ילד נפלא שלי', ואז אחרי 'מודה אני', פותחת את הסידור בתפילה הראשונה של שחרית ומרגישה שהנשמה של הירש קיימת, שהוא כולו קיים מסביב לי".
את כועסת על אלוהים?
"אנשים שואלים אותנו את זה כל הזמן. אנשים היו מאוד רוצים שנכעס על אלוהים. אולי זה יקרה יום אחד, אבל גם ברגעים הקשים עד עכשיו, כעס הוא לא חלק ממה שאני מרגישה, למרות שאני נותנת מקום לכל הרגשות. אני פשוט מאמינה שיש מטרה לכל המסע, לכל הצ'אלנג' הזה שהשם נתן לנו, ואני מבקשת ממנו את הכוח לעמוד באתגר ולהבין את המשמעות ואת הסיבה והמטרה ולגדול. אנחנו רק הורים מן השורה שאיבדו את הבן שלהם בעקבות 7 באוקטובר, אבל יש פה עם שלם שצריך להבין את המשימה. זו שאלה יהודית קולקטיבית שכל יהודי צריך לשאול את עצמו: מי אנחנו? איך אנחנו הולכים להתמודד עם האתגרים שניחתו עלינו? זה כמו מישהו שמגיע לחדר מיון וצריך לתעדף את הטיפול בו, מה הכי חשוב כרגע".
איך אתם מתעדפים?
"כשיש שבר גדול, יש גם הזדמנות ענקית. נאמר במסכת אבות – לאֹ עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה - יש משמעות עמוקה למילה מלאכה. היא כוללת את כולנו, ואנחנו לא פטורים ממנה. הגענו לעולם שיש בו אינסוף אפשרויות לתיקון, ואי-אפשר להגיד 'אוקיי, מכאן זה יותר מדי תיקון שיש לעשות'".
ג'ון: "בתוך חדר המיון הקולקטיבי שאנחנו נמצאים בו, ברור לנו באופן בלתי ניתן לערעור שהדבר הכי חשוב והראשון במעלה הוא החזרת החטופים, ואין לנו אפילו שנייה אחת לבזבז. כאשר החטופים יחזרו, זו תהיה התחלת התיקון".
