אֲנַחְנוּ נִגְרָרִים אַחַר הָאֲפֵלָה כְּאַחֲרוֹנֵי הַמְּאַסְּפִים. עֲרֵמוֹת הַגּוּפוֹת תּוֹפְחוֹת כְּעוּגוֹת חַג,
נְדָרֵינוּ בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים.
כָּךְ יִנָּעֲלוּ שַׁעֲרֵי הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה: בְּצֵאת נִשְׁמוֹת הַיְּלָדִים נֵצֵא גַּם אֲנַחְנוּ לִרְאוֹת
אֵיךְ בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה פֶּה
נִפְעַר חֹר.
הַבֶּכִי, פֶּרֶד דְּרָכִים סַבְלָן,
יַמְתִּין.
הדרה לוין ארדי
חומר מר
אַתָּה קָם כְּמוֹ מַרְאָה אֶל עַצְמְךָ
וְכָל מָה שֶׁבָּעַר בְּךָ לוֹמַר - נִמְנָע
וּמְפַחֵד לְהֵאָמֵר
מִתּוֹךְ הַפַּחַד הַגָּדוֹל לְהִשָּׁבֵר,
מִתּוֹךְ הַפַּחַד לִהְיוֹת אוֹיֵב לְעַצְמְךָ
בְּפִיו שֶׁל הַזּוּלָת אֲשֶׁר אוֹרֵב לְפִתְחֲךָ,
וְהַדִּבֵּר עוֹמֵד נִרְעָד וְנָע מִצַּד לְצַד
עַל קְצֵה לָשׁוֹן בְּלֹעַ הַגְּזֵרָה
וּמְפַחֵד לְהִדָּבֵר
וּמְסָרֵב לְהִבָּלַע
נֶחְבָּל מִן הַמִּלִּים
וּמְפַחֵד מֵאֲנָשִׁים
(הַטּוֹעֲנִים אֶת דַּעְתָּם בִּטְעוּנִים
מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּנֶה שֶׁל הַיּוֹרִים,
וּמַרְשִׁיעִים אֶת הַכּוֹפֵר בָּעִקָּרִים
עַל שֶׁהוֹצִיא עַצְמוֹ מֵהַכְּלָלִים).
וּבְרֹאשְׁךָ שִׁבְעִים פָּנִים-לָךְ וְדֵעוֹת
הוֹלְמוֹת וּמַחֲרִישׁוֹת,
אֶגְלֵי זֵעָה זוֹלְגִים מֵרַקָּתְךָ
וּבְלִבְּךָ אוֹתוֹת,
וּמִסְּבִיבְךָ מִדְבָּר.
הָאֱנוֹשׁוּת הַזֹּאת הִיא חֹמֶר מַר.
התל | לירון גרייף
"העיניים רואות אבל הלב עיוור"
(ציטוט מפי תושב עזה שעמד על הריסות ביתו, ולא ידע לאן ללכת)
לֹא רַק הַזְּמַן מְפוֹרֵר בָּתִּים,
גַּם אֲנַחְנוּ הוֹפְכִים
חֲלָלִים לְחוֹלוֹת,
קִנִּים לְקִינוֹת
וּבַקִּירוֹת —
אֵין עוֹד אֶבֶן שֶׁתִּזְעַק.
וְעוֹמֵד אָדָם בְּבֵית חַנּוּן
וְאָדָם בְּכִּסּוּפִים,
עַל הָרֶכֶס בֵּינֵיהֶם
הַמֵּתִים סִבְכֵי קָנִים.
הָרוּחַ זוֹרָה אֶת עַצְמָהּ
רֵיקָה מֵהַבְטָחוֹת,
זָרִים לְעַצְמָם, הֵם
מְהַדְּקִים תַּחְתָּם
שִׁכְבַת עָפָר חִוֵּר —
הָעֵינַיִם רוֹאוֹת
אֲבָל הַלֵּב עִוֵּר.
