הפיגוע במעבר אלנבי ב-18 בספטמבר, שבו נהרגו סא"ל (במיל') יצחק הרוש וסמל אורן הרשקו ז"ל, הגיע בתקופה שבה היחסים בין ישראל לירדן מתוחים במיוחד, והיווה סטירת לחי מצלצלת על הלחי של בית המלוכה הירדני, שנסמך על נאמנותם של השבטים: עבד אל-מוטליב אל-קייסי, נהג המשאית שביצע את הפיגוע, משתייך לשבט אל-קייסי הגדול, שמונה 22 אלף איש בירדן ועוד אלפים מחוצה לה. בן השבט הידוע ביותר הוא מוסטפא אל-קייסי, שכיהן כמפקד המודיעין הירדני בתקופת המלך חוסיין המנוח. בנו, מכרם, כיהן בעבר כשגריר ירדן בצרפת, וכיום הוא שר התיירות הירדני.
השלטונות בירדן אסרו לקיים עצרות מחאה על מות הרוצח בידי מאבטח ישראלי, ומושל עמאן הודיע כי ייאסרו התקהלויות שנועדו להכתיר את הרוצח בתוארי "גיבור" ו"שהיד". במקביל, נבדק האם אל-קייסי קיבל כספים מגוף טרור בירדן לקראת הפיגוע, והאם ידע שלא ייצא חי מהפעולה. זהו פרופיל לא שגרתי של מחבל מתאבד ירדני: בן 58, נשוי ואב לתשעה, שמתגורר בבית צנוע בדרום עמאן.
אל-קייסי שירת בצבא ירדן שנים רבות, ולאחר שחרורו עבד כנהג משאית שהובילה סחורות ומוצרי מזון לעיראק. רק לפני שלושה חודשים עבר, אחרי תחקור ביטחוני, לשמש נהג במשאיות הסיוע הירדני לרצועת עזה. גורם ביטחוני בכיר מאוד בירדן אמר לי שהיו מי ששמו עליו עין מבחוץ בגלל תפקידו הרגיש, וככל הנראה הצליחו לפתות אותו.
כ-150 משאיות סיוע ירדניות שחוצות את הגשר מדי יום מגיעות ברישיון ישראלי מיוחד לעזה, למרות הנטל הכלכלי העצום שהן מהוות על המדינה הענייה. גשר אלנבי מהווה מוקד להתנגדות לשלום: רק בשנה שעברה התבצע פיגוע דומה שבו נהג משאית ירדני רצח שלושה מאבטחים ישראלים.
"אני מאמין שאני הקשוח מכל מתנגדי השלום הירדני עם ישראל", אמר לי מרוואן מועאשר, מי שהיה השגריר הראשון של ירדן בתל-אביב ובהמשך מילא שורה של תפקידי מפתח, לפני הפיגוע. "אני מכיר את נפילת מערכת היחסים ולא מאמין למילה אחת של נתניהו. בעיניי הוא מצטייר כנכלולי ושקרן. נתניהו מדבר עכשיו על 'ישראל הגדולה', שכוללת גם את ירדן. זה לא יקרה".
עלי שוכּרי, שהיה יועצו ואיש סודו של המלך חוסיין: "אחרי רצח רבין היחסים התכווצו, וכשנתניהו עלה לשלטון, הם פשוט נעלמו. המלך עבדאללה אמר ש'מעולם לא הייתה בירדן תקופה רעה כמו בימי נתניהו'"
פניתי אל מועאשר בעקבות ראיון שהעניק לפודקאסט פופולרי בממלכה. "אם הערבים לא יצליחו להרוס את ישראל צבאית", אמר שם בבוטות, "הערבים יהרסו את ישראל דמוגרפית. כבר עכשיו יש בגדה, בעזה ובישראל 7.5 מיליון פלסטינים לעומת 7.2 מיליון ישראלים. מה עוד צריך כשהמספרים מדברים?
"אפילו ידידי ישראל בארצות-הברית", הוא ממשיך, "מתחילים לשנות את דעתם. העולם רוצה פתרון של שתי מדינות שיחיו זו לצד זו. העולם לא נכנס לפרטים. רואים רעב בעזה, מזדעזעים, ועכשיו צריך לתרגם את זה לצעדים מעשיים ולהחרים את ישראל".
למען האמת, די הזדעזעתי לשמוע את השגריר המועדף על ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, ומי שהיה ידידם של ישראלים רבים, מדבר בלשון קשה כל כך. "הבעיה היא שאנחנו בעולם הערבי מדברים מהבטן. אני קורא עכשיו לקחת את מדינת ישראל לבית המשפט לפשעי מלחמה בהאג ולהעמיד אותה לדין", מכריז מועאשר. "הנשיא טראמפ הוא היחיד שיכול לעצור את המלחמה של נתניהו, שרוצה הגירה של הפלסטינים מעזה. זה לא יקרה, אבל אני לא אופטימי".
כבר כמעט שנתיים שאין שגרירים בשתי המדינות. השגריר הישראלי רוגל רחמן הוחזר לארץ עם תחילת המלחמה בעזה יחד עם כל אנשי השגרירות. ימים ספורים אחריו נקרא רסאן מג'אלי, השגריר הירדני, בחזרה הביתה בפעם האחרונה. אם יוחלט על פתיחת שגרירויות, מה שנראה עכשיו כחלום הולך ומתרחק, ימנו דיפלומט ירדני אחר. מועאשר מגלה עכשיו ש"כבר ב-94' לא רציתי את התפקיד, אבל החלטתו של המלך חוסיין למנות דווקא אותי הייתה חזקה ממני. ידעתי שאני יוצא לייצג את האינטרסים של ירדן בישראל".
כולם הזהירו: "אל תגיעי"
מאות פעמים חציתי את הגבול לירדן ב-31 שנות השלום. חציתי את הגבול ליד בית-שאן, בעקבה, קיבלתי אישורים מיוחדים מבית המלוכה לעבור בגשר אלנבי המיועד לפלסטינים ולדיפלומטים זרים. הפעם יעצו לי כל חבריי בעמאן לא להגיע. אין ישראלים בירדן, הסביר לי גורם רשמי בכיר. זה עלול להיות מסוכן. אחד מחבריי הקרובים בממלכה הפתיע אותי כשאמר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אם את מתעקשת להגיע, אל תבואי אליי. זו הפעם הראשונה ב-31 שנות השלום שבה גם מישהו מהארמון, שאני מכירה שנים רבות כאדם הגון ומפוכח, אמר לי במילים הכי מפורשות שיש: אני מעדיף שלא תבואי.
ביום השנה ה-30 לחתימה על הסכמי השלום עם ירדן, באוקטובר האחרון, התקיים בבית גבריאל בכנרת, המקום שבו נערך טקס החתימה המקורי, אירוע רב-משתתפים. משלחת בכירים ירדנים, שהיו שותפי החתימה, תיכננו להגיע. אחד מהם גם התחייב להביא שלל עוגות ועוגיות מזרחיות ככיבוד. ברגע האחרון התחוללה דרמה, כשראש הצוות הישראלי עלה על הבמה והודיע כי הירדנים קיבלו, בשנייה האחרונה ממש, הוראה לא להגיע. אכזבה ענקית הורגשה מיד בקהל, שמנה מאות "מעורבים" בהסכמי השלום עם ירדן.
הבעיות בממלכה הקטנה החמירו בשנתיים האחרונות: אין עבודה לצעירים, אין מקומות חדשים שנפתחים להעסקת מקומיים, ותפקידים בממשלה מועברים בירושה מאב לבן. אלפי פליטים חדשים, מעיראק ומסוריה, מוכנים לעבוד בפחות מחצי המשכורת המקומית. בנוסף אליהם זורמים פועלים מהמזרח הרחוק, שגם הם יסכימו לעבוד תמורת שכר נמוך.
ואין תיירות. אחד ממקורות ההכנסה הגבוהים של ירדן, שהצטרפה למשולש התיירות מהמזרח הרחוק, אירופה, אוסטרליה וניו-זילנד, נסגר בגלל המלחמה. התיירים נהגו להתחיל את הביקור בשלושה-ארבעה ימים בפטרה ובעמאן, להמשיך לירושלים ולקנח בפירמידות של קהיר. התוכניות האלו נגנזו עד להודעה חדשה.
סלאמה נעמת, פרשן ירדני: "ישראלים מרגישים לא נוח להגיע לירדן? הייתי ממליץ שלא יגיעו. כמויות הדם שנשפכות בעזה משגעות כאן את האנשים, ומשהו רע יכול לקרות אם מישהו יזהה פתאום ישראלי"
עלי שוכּרי, שהיה יועצו ואיש סודו של המלך חוסיין והשליח החשאי לישראל מול ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, מספר ש"ירח הדבש האמיתי התרחש בתקופת ראש הממשלה רבין. המלך חוסיין לא רק העריך אותו מאוד, הוא אהב אותו. השניים האלה עשו בחשאי מעשים שעל חלקם אי-אפשר לדבר עד היום. אני זוכר את הצער העמוק של המלך כשרבין נרצח. היחסים מאז התכווצו, וכשנתניהו עלה לשלטון – הם פשוט נעלמו. המלך עבדאללה אמר ש'מעולם לא הייתה בירדן תקופה רעה כמו בימי נתניהו'".
העיתונאי הוותיק דאוד כותאב הוא אזרח פלסטיני במקור, המתגורר בירדן עם משפחתו כבר 27 שנים. "הגענו למצב חמור שבו מערכת היחסים עם ישראל היא עניין של ביטחון לאומי", הוא מציג את זווית הראייה שלו מהצד של ה"אין אמון". "מצד אחד, אני יודע שיש קשרים ושיתופי פעולה ביטחוניים. מצד שני, אין מגע בין אזרחי המדינות – לא סוחרים, לא אנשי אקדמיה ואפילו ערבים ישראלים הפחיתו את כמות הביקורים. אבל יש בכל זאת נקודת אור אחת: קבוצה לא קטנה של צעירים ערבים אזרחי ישראל לומדים באוניברסיטאות של עמאן ובבתי הספר לרפואה".
"שימו לב עד כמה עזה חשובה לירדן", הוא ממשיך. "האוכלוסייה מעורבת – כמעט לכולם, בירדן או ברשות הפלסטינית, יש קרובי משפחה בעזה. הלב יוצא אליהם. מה אנחנו יכולים לעשות למענם? מצניחים סיוע ממסוקים, שולחים משאיות מזון ותרופות, מפעילים שני בתי חולים ירדניים ברצועה. זה לא מספיק".
כותאב מעלה נקודה נוספת: בכל ההתבטאויות מהשנה האחרונה, איראן לא הזכירה את ירדן, לטוב ולרע. כאילו לא היו מתקפות נגד ישראל בשטח ירדן. כאילו ישראל לא הזניקה מטוסים מול ההתקפה האיראנית. שר החוץ הירדני, איימן א-ספדי, ניהל הידברות עם איראן, ולא שמע גינויים. העניין של האיראנים הוא מול ישראל, וירדן לא רוצה להיתקע באמצע.
בחזרה לשירות החובה
בירדן מתגוררים יותר מ-11 מיליון תושבים, לפחות 60 אחוז מהם "בעלי שורשים פלסטיניים", כמו במקרה של המלכה ראניה (ילידת כוויית, משפחתה משכם), שלמרביתם קשרים משפחתיים בגדה ולאחרים גם ברצועת עזה.
אלוף (במיל') עמוס גלעד: "מצער מאוד שההסכמים מוקפאים. הסכם הגז מתקיים, אבל נראה לי שאם ימצאו פרטנר חדש, הירדנים יעזבו אותנו. הנורמליזציה הפכה אצל הירדנים סמל לכישלון הסכמי השלום"
נתון נוסף: לממלכה חוב לאומי ענק, והיא מסתייעת במענקים אמריקאיים – ללא סיוע ממדינות המפרץ, גם לא מסעודיה. המלך עבדאללה השני נטה להאמין שעם נישואי בנו הבכור, יורש העצר חוסיין בן ה-31, לרג'ווה (שקיבלה את תואר הנסיכה), בתו של מיליונר סעודי, יורש העצר בריאד יפתח את כיסיו. לא רק שזה לא קרה, אלא שהיו סממנים בולטים לעוינות: יורש העצר הסעודי בן סלמאן אפילו לא טרח להתייצב למסיבת האירוסין המלכותית שנערכה בגדה, לא הופיע לחגיגות הנישואים בעמאן ואפילו לא שיגר מתנה. לעומתו, הנשיא הרצוג העביר לארמון מתנה יקרת ערך ערב החתונה, אך לא קיבל הזמנה.
המלך עבדאללה השני (63) והמלכה ראניה (55), הורים לארבעה וסבים לשתי נכדות, שולטים בממלכה כבר 26 שנים. גורם ביטחוני בכיר אומר שהמלך הפסיק לתקוף את ישראל "כי נמאס לו, והוא מבין שלא ייצא שום דבר טוב לירדן מהתקפותיו או מהביקורת שישמיע". באפריל 2021 הורה עבדאללה על מעצרו הפתאומי של אחיו למחצה, הנסיך חמזה, בנה של המלכה נור, בחשד שתיכנן, בהנחיית בן סלמאן, ניסיון הפיכה. שני שותפיו הועמדו למשפט ונשלחו לתקופות מאסר ממושכות. הנסיך חמזה שוהה כעת במאסר בית. המלכה נור לא מגיעה לממלכה, והקשר עם בנה הבכור התנתק.
בשנה האחרונה נוספו שתי צרות חדשות לביטחון הממלכה. הראשונה היא הברחת נשק ותחמושת מגדודי "חיזבאללה העיראקי" שכוח קודס האיראני מפעיל בעיראק, סמוך לגבול הירדני. השנייה: כמויות עצומות של הסם קפטגון, מתוצרת סוריה של בשאר אסד, שממשיך גם היום להיות מוברח לשטח ירדן. הכוונה היא למכור את הסם בסעודיה ובנסיכויות המפרץ, אבל כמויות לא מבוטלות נשארות בשטח הממלכה.
למרות הקשיים הכלכליים, האבטלה והעוני, המחירים בשוק המקומי, בחנויות ובעיקר בבתי המלון גבוהים. ארוחה במסעדה עולה כמו במסעדת יוקרה אצלנו, בין 150 ל-200 דולר. חדר במלון ארבעה או חמישה כוכבים עולה יותר מאשר בתל-אביב. רק מערכת החינוך עובדת לטובת האזרחים: בהוראת המלך ורעייתו, הלימודים, הספרים והמחברות ניתנים באמת בחינם. בבתי הספר הפרטיים לומדים רק מי שמצבם הכלכלי של ההורים מאפשר, עם הרבה מלגות ו"השלמות שכר לימוד" על חשבון המדינה.
הנחיה חדשה נוספת, שהגיעה מיורש העצר, הנסיך חוסיין, קובעת שהחל מהשנה יצטרפו 600 בוגרי תיכון לשירות חובה בצבא הירדני. חוסיין טבע את המונח "שירות הדגל" במפגש עם צעירים באירביד, ומפקדי הצבא לקחו מכאן את הנחלת השירות הצבאי לכל צעיר בגיל 18. בלי נשים, לפי שעה. מי שיקבל זימון צפוי לשלושה חודשי טירונות, ולאחר מכן שנתיים שירות פעיל וחמש שנות מילואים. המשכורת: 100 דינרים (140 דולר) לחודש. בנים יחידים וסטודנטים פטורים. בלי טלפונים ניידים, רק 15 דקות הפסקה בשעות הערב.
יציבות בסימן שאלה
לאלוף (במיל') עמוס גלעד, כיום ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ויו"ר כנס הרצליה, יש עבר עשיר מול ירדן, שאותה הוא מעריך מאוד. "זה עוד לא חילחל אצל הישראלים – ירדן היא העורף האסטרטגי של ישראל ומחזקת את הביטחון הלאומי שלה", הוא קובע. "ירדן היא נקודת משען אסטרטגית של ישראל במאבק הנחוש של איראן שחותרת להשמדתה. איראן השקיעה מאמץ אדיר כדי לזעזע את הממלכה ההאשמית, להשתמש בה כפלטפורמה להברחת אמל"ח ולערער את המשטר. הרצון האיראני להשמיד את ישראל עדיין נמשך, וירדן אצלם על הכוונת".
אל תשכח, אני אומרת לו, שאין כניסה לישראלים ואין ירדנים שיגיעו לישראל.
"מצער מאוד שכל ההסכמים מוקפאים. אפילו מים אנחנו מספקים להם רק בכמות חלקית, למרות המחסור החמור במי שתייה בירדן. הסכם הגז מתקיים, אבל נראה לי שאם ימצאו פרטנר חדש, הירדנים יעזבו אותנו. אין שיתופי פעולה, אין נציגי חברות ישראליות בירדן, ולזה צריך להוסיף את ההתגרויות של השרים סמוטריץ' ובן גביר. כל מה שהם עושים לפלסטינים נתפס בירדן כחלק מתוכנית לחולל שינויים ביהודה ושומרון, שיהוו איום ישיר על היציבות בממלכה. הנורמליזציה הפכה אצל הירדנים", מסכם גלעד בצער, "סמל לכישלון הסכמי השלום, ולרוע המזל, ראש הממשלה נתניהו מפגין אדישות".
מרוואן מועאשר, השגריר הראשון של ירדן בתל–אביב: "הבעיה היא שאנחנו בעולם הערבי מדברים מהבטן. אני קורא עכשיו לקחת את מדינת ישראל לבית המשפט לפשעי מלחמה בהאג ולהעמיד אותה לדין"
"אי-אפשר לקיים שלום רק על בסיס שיתופי פעולה ביטחוניים", מסביר סלאמה נעמת, פרשן ירדני ותיק שביקר בישראל עשרות פעמים. כבר שנתיים שהוא לא מגיע לכאן "כי לא מתאים". הוא מדבר על היעדר נורמליזציה כעל איום על נכס אסטרטגי ישראלי. "בראיון שערכתי עם נתניהו, הוא אמר שלעולם לא יכיר במדינה פלסטינית, והסכם השלום לא מעניין אותו", מספר נעמת. "זה נשמע לי מוזר ומדאיג. אחרי הכל, למה שהסכם השלום עם ירדן לא יעניין את ראש ממשלת ישראל? מי יעצור אותו אם יחליט להפיל את המשטר ההאשמי לטובת ישות או מדינה פלסטינית? אני תוהה, מי יוכל בכלל לעצור אותו?
"אני מעריך שביבי רוצה מדינה פלסטינית בירדן, וזה יהיה מסוכן מאוד. זה מזכיר לי אדם שרוכב על אופניים. כל עוד הוא מדווש, הוא נשאר בשלטון. ברגע שיפסיק, הוא ייפול. שימי לב שנתניהו והמלך לא מדברים כבר חודשים רבים. הם לא אוהבים אחד את השני. מעולם לא שררה אווירה רעה כל כך. ובנוסף, הצרות הכלכליות של ירדן: נפילה במסחר, סוגרים חנויות, לא קונים מכוניות, ואין מי שיגנה או יקום לפעול בוושינגטון. לכאורה היחסים בין המלך עבדאללה לממשל האמריקאי טובים, אבל בפועל, אין כלום".
"למה ישראלים מרגישים לא נוח להגיע לירדן? הייתי ממליץ להם שלא יגיעו", אומר נעמת בכנות. "כמויות הדם שנשפכות בעזה משגעות כאן את האנשים, ומשהו רע יכול לקרות אם מישהו יזהה פתאום ישראלי".
לרנא סבאח, ידידתי הוותיקה, אין בעיה לשוחח איתי, אבל יש לה בהחלט בעיה קשה מאוד, כמו ליתר בני שיחי שלא הסכימו להיחשף בשמותיהם, עם הידרדרות היחסים לאורך שנות שלטונו של נתניהו. "אני מתבוננת בהסכם השלום ורואה ששום דבר טוב לא נשאר", היא אומרת בגלוי. "אמת, שיתוף הפעולה הביטחוני-מודיעיני קיים, ומתנהל בשקט, מאחורי דלתיים סגורות. אומרים לי שלא באותו היקף כמו שראינו בשנים שלפני המלחמה בעזה.
"יש שנאה קשה לישראל. אני מוזמנת לארוחות ערב, ומגלה שתוקפים אותי כי אני חשודה בתמיכה בקשרים עם ישראל. גם אנחנו עקבנו איך נתניהו נתן לכסף הקטארי להיכנס לישראל ולהגיע לעזה. מזוודות הדולרים הפכו מושא ללעג. הרי היה ליווי ישראלי של השליח הקטארי, מוחמד אל-עמאדי, בתוך ישראל, עד לגבול עם עזה, וידעו אצלכם מה הולך, ונתנו את ברכתם".
סבאח מבקשת לדבר גם על מה שקורה במסוף הגבול בגשר אלנבי. "יש הגבלה על יציאת תושבי הגדה. רק חמישה אוטובוסים ביום. ירדן לא יכולה להרשות לעצמה להיות מוצפת בתושבי הגדה המערבית. והכי קשה, אין חיבה בין נתניהו למלך עבדאללה. בעבר היו שיתופי פעולה הדוקים, גם במישור האזרחי. היום הכל נעלם. נתניהו מתנהל כמי שמאמין שירדן לא יכולה לעשות הרבה".
