"כשאחי נרצח", אומר יוגב טמם, "הבנתי כמה האבל של האחים שקוף. כבר בשבעה: אתה מפורק, גמור, אבוד, העולם שלך נחרב – ואנשים אומרים לך, 'תהיה חזק בשביל ההורים'. מה איתי? מי יהיה חזק בשבילי? אנחנו בתחתית דירוג השכול".
אדיר טמם ז"ל, 40, אחיו הצעיר של יוגב, נרצח עם אשתו שירז בבוקר 7 באוקטובר במיגונית שבכניסה לקיבוץ מפלסים, כשהיו בדרכם למסיבת הנובה. "אחים ואחיות", אומר יוגב, "זו כמעט תמיד מערכת היחסים הכי ארוכה, עזוב טובה לא טובה, שיש לבן אדם בחיים. יותר מההורים, יותר מהאישה, יותר מהבעל, מהילדים, מהחברים. אנשים לא שמים לב לזה. גם אני לא שמתי לב. אם מישהו מת הייתי אומר, 'מסכנים הילדים' או 'מסכנים ההורים'. לא אמרתי, וגם לא חשבתי, 'מסכנים האחים'. עד שזה קרה לי".
4 צפייה בגלריה
(מימין: אלישבע מהרי, רביד כהן חגי, הדס אילון כרמי, אלכס רוזנוולד, אדיר סימן טוב, חגי בטאן ואייל בן מלך. "זה מנחם לא להרגיש לבד בעולם" | צילום: אלעד גרשגורן)
כ-40 אלף אחיות ואחים שכולים חיים כיום בישראל (למעלה מ-5,000 נוספו במלחמה הנוכחית) – יותר ממספר ההורים השכולים, האלמנות והיתומים ביחד. ועדיין, בהיררכיה של השכול, שקיימת גם אם מכחישים אותה, האחים והאחיות תופסים את השלבים הנמוכים יותר בסולם. גם מבחינת ההכרה הממסדית, שהגיעה באיחור אך משתפרת עם הזמן, אבל מה שבעיקר מפריע להן ולהם הוא היחס של החברה.
זו שעת ערב ואנחנו עומדים, יוגב ואני, על מרפסת האכסניה בפוריה ברוח הנעימה שהתחילה לנשוב ומשקיפים על הכנרת, בסוף היום השני מתוך יומיים וחצי של מסע ג'יפים טיפולי-חווייתי בצפון הארץ ל-37 אחיות ואחים שכולים. שני-שלישים מהם שכלו אח מאז 7 באוקטובר. חברות וחברי הקבוצה מרכיבים יחד כמעט את כל הפסיפס הישראלי. יש שביסים ויש קעקועים, דתיים וחילונים, עירוניים וקיבוצניקים, צעירים ומבוגרים, רווקים, נשואים, מהצפון ועד הדרום. ולא פחות מכך, הקבוצה מרכיבה את פסיפס השכול הישראלי; מלחמות ופיגועי טרור, תאונות טרגיות וקרבות גבורה, מחלות סופניות והתאבדויות.
השיירה מלווה בצוות של מטפלים מוסמכים ובחבורה מופלאה של ג'יפאים, שכבר 12 שנה עורכת את המסעות האלה בהתנדבות. הנהגים אולי לא מוסמכים, אבל הם בהחלט מטפלים. את רוב המסע מבלים המשתתפים בג'יפים, קרובים זה לזה, בעוד שעות ספורות בלבד מוקדשות לקבוצות התמיכה ולמעגלי השיח. אחרי מאות אחיות ואחים שכולים שישבו בג'יפים שלהם, יש לחבורת הנהגים המגובשת הבנה טובה והיכרות קרובה עם הנפש הפצועה; מתי להניח לה, מתי אפשר להתקרב, מה כדאי לא להגיד.
הצטרפתי למסע המיוחד והמרגש הזה שבמהלכו דילגתי בין הג'יפים – ימין ושמאל רק שכול ושכול, כמו שאומרת לי אחת האחיות – וגם הכתבה הזו תהיה מורכבת מדילוגים בין שיחות וחוויות. פגשתי גברים ונשים שהחיים ניסו לשבור והאהבה הדביקה מחדש. זה היה מסע עמוס בטריגרים עבורי. כל הזמן התגעגעתי נורא לאחי ולאחיות שלי. כל הזמן הייתי בפחד נוראי מהגיוס הקרוב של הילד.
4 צפייה בגלריה
שיירת הרכבים. חבורה מופלאה של ג'יפאים מארגנת את המסעות בהתנדבות | צילום: אלעד גרשגורן
הרוב המכריע של המשתתפים, לתחושתי, מזדהה עם החוויה שמתאר טמם. כולם מתארים ומתארות את אותה הסצנה של "תהיי חזקה בשביל ההורים". אני מתכווץ במבוכה לזכר הפעמים שאמרתי את הדברים האלה בעצמי, בכוונה טובה אבל מבלי דעת. "כשאח שלך נהרג אתה לא אח שכול, אתה קודם כל בן להורים שכולים", אומר טמם. "הרבה פעמים אנחנו הופכים להיות ההורים של ההורים שלנו. אתה מאבד גם את האח שלך, גם את החבר שהוא היה בשבילך, ובהרבה מובנים גם את ההורים שלך".
כבר במהלך השבעה חיפש טמם את קרבתם של אחים שכולים כמוהו, מישהו שיבין אותו. אחרי כמה חודשים מצא את עמותת "האחים שלנו", והחל להתנדב בה, עד שהשתלב כמנהל הפעילות של העמותה.
בן 46 מראשון-לציון, אב לשלוש בנות. על פניו חיוך תמידי, אבל בעיניו נפערת פתאום תהום של עצב. "זה בור שלא יתמלא", הוא אומר. כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר נחשף לסרטון מהמיגונית שבו ראה את אחיו נרצח. זה היה סרטון אחד יותר מדי. טמם נכנס למצוקה נפשית, עד שאובחן והוכר כסובל מפוסט-טראומה. "אמרתי לילדות, 'אבא מתמודד נפש'", הוא מספר בכנות כובשת. "כשאסיים את השליחות שלי עם האחים השכולים, אתחיל לעזור למתמודדים עם פוסט-טראומה".
אני נזכר שאתמול, בתחילת המסע, חילקו לנו חולצות לבנות עם הכתובת המכריזה "מסע במרחבי הטבע והנפש". הם לא הגזימו.
סדקים באדמה ובנפש
מוקדם יותר באותו היום. הג'יפ חוצה את הדרך-לא-דרך היורדת מהר נמרון שבדרום רמת הגולן לכיוון נחל מיצר. ליטל סויסה על ההגה, מתמרנת בין הסלעים והבורות. שמוליק יחיא, הנהג ובעל הג'יפ, יושב לידה ונוסך בה ביטחון. את יכולה לעשות את זה, קטן עלייך, כל הכבוד. מאחור יושבות הדס אילון כרמי וצופית חדד. זה סוף הקיץ והשמש קופחת, חסרת רחמים. אדמת הרמה חשופה וסדוקה כמו הנפשות של שלוש הנשים, בעוד הג'יפ המיטלטל מצד לצד ומאיים להתהפך משקף את הטלטלות שבפנים.
על פניו אין הרבה במשותף בין סויסה, אילון כרמי וחדד, אבל הדבר שכן משותף קושר ביניהן בעוצמה: שלושתן אחיות שכולות. סויסה איבדה את אחיה, דקל ז"ל, שהיה הקצין היחיד בקרב על מוצב פגה ב-7 באוקטובר. אילון כרמי איבדה באותו יום את אחיה טל אילון ז"ל, שהיה מפקד כיתת הכוננות בכפר עזה ונלחם עד שנהרג. ניר ז"ל, אחיה של צופית חדד, מת ב-6 באוקטובר 2024, לאחר שנפצע קשה משאיפת עשן בפיצוץ מטען על הטנק שלו בציר נצרים ארבעה חודשים קודם לכן.
הג'יפ מתמלא אינטימיות. הן חולקות סיפורים על האחים שנהרגו, נכנסות לפרטים כואבים, נזכרות בשיחה או בהודעה האחרונה שקיבלו, ברגעים הקטנים והיפים לפני שהחיים התהפכו, משתפות בהתמודדות שאחרי. כשחדד, הצעירה בחבורה, מספרת בקולה השקט על החודשים הארוכים והקשים של אחיה בבית החולים, אוזל האוויר ברכב.
כל כך הרבה אובדן, צער, געגוע וכאב – וזה רק בג'יפ אחד מתוך שיירה של 17 ג'יפים. לפעמים נדמה היה שקרום כדור הארץ לא יצליח להחזיק את משקל העצב והחוסר שבשיירה ויקרוס לתוך עצמו, ועדיין, לא היה זה מסע של אבל או הנצחה; זה היה מסע של החיים בשביל החיים, לא בשביל המתים, מסע של אופטימיות, של חיבורים שיכולים להיווצר רק בין כאלה שמבינים זה את זה כמו שאף אחד אחר לא יכול, והכל מתובל בהומור שחור משחור.
"עד עכשיו", אומרת הדס אילון כרמי, שהגיעה בשמחת תורה מנהלל עם בתה מיקה לבית אמה בכפר עזה ומצאה את עצמה נלחמת על דלת הממ"ד ומאבדת אח, "השכול והטראומה של 7 באוקטובר התערבבו אצלי והטראומה כיסתה על הכל. פה אני יכולה להתמקד בשכול שלי, לפגוש אותו, ובעצם לפגוש את עצמי".
כמו האחרים – וזה לב המסע בעצם – היא השאירה מאחור את השותפים לשכול, לזיכרון ולאבל (משפחה, חברים, קהילה) ולקחה את החלק שלה באחיה לעצמה. "שמתי לב", היא אומרת, "שאף אחד פה לא אמר לי 'משתתף בצערך'. זה נהדר. אני כל כך שונאת את המשפט הזה. בשבעה אמרתי, בצחוק, שהבא שאומר לי 'אני משתתף בצערך', אני אומרת לו 'בקרוב אצלך'. פה כולם יודעים שאין דבר כזה להשתתף בצער".
למחרת, לפני שהקבוצה מתפזרת, אני פוגש שוב את הדס. "אתה יודע מה למדתי ביומיים וחצי האלה? מכל האנשים שהיו פה הבנתי שאתה אף פעם לא יכול לדעת מה עבר ומה עובר על הבנאדם שלידך. לכל אחד יכול להיות כאב שהוא סוחב איתו. צריך להיות אמפתיים יותר אחד לשני".
אובדן כפול ומשולש
המסע הוא שיתוף פעולה בין שתי עמותות; "האחים שלנו", שנוסדה ב-2017 על ידי אליסף פרץ ואחרים, ו"בשביל האחים" שייסד אייל בן מלך. המייסדים של שתי העמותות חולקים גורל אכזר במיוחד: כל אחד מהם שכל שני אחים. הסיפור של משפחת פרץ ידוע, לא מעט בזכות האם מרים – בנובמבר 1998 נהרג סגן אוריאל פרץ בן ה-22 בדרום לבנון, ובמארס 2010 נהרג רס"ן אלירז פרץ ברצועת עזה. "כשאתה מאבד אח", אומר אליסף, "אתה מאבד שלוש פעמים: את האח, את החבר הטוב שלך, והרבה פעמים גם את ההורים שלך".
הסיפור של אייל בן מלך, בן 53, מפקח בנייה במקצועו, מוכר פחות, אבל בלעדיו המסע הזה לא היה יוצא לפועל. הוא הלב והמנוע של המסעות האלה כבר 12 שנים ברצף. אחיו הבכור, גולן ז"ל, נדרס למוות בצעדת ירושלים ב-1980 כשהיה בן תשע. שנתיים אחר כך נולד האח הצעיר גילי. "גילי היה אהבת חיי, אהוב ליבי", אומר בן מלך, "רציתי לתת לו את מה שלא היה לי: אח בכור".
גילי התגייס לשריון ולא היה גאה יותר מאייל, שריונר בעצמו. "באותה תקופה", הוא מספר, "הייתי עושה הרבה טיולי ג'יפים עם החבר'ה. גילי התחנן שאקח אותו לאחד הטיולים שלנו, וקבענו שבחופשה הבאה שלו, ביום חמישי, נצא יחד לטיול. הוא התרגש שאח שלו הגדול לוקח אותו לטיול ואני שמחתי שאחי הקטן בא".
ביום שלישי, יומיים לפני המסע, נפל האח הקטן ברמאללה. "גילי חיכה מחוץ לטנק ושמר עליו", מספר אייל, "בבדיקה לחצו בטעות על רגלית הירי של המקלע שלא הייתה מונחת טוב, ו-15 כדורים נפלטו והרגו את אח שלי". בן 20 היה במותו. "במקום טיול ג'יפים הייתה שבעה".
"עשור אחר כך", ממשיך אייל, "טיילתי עם הילדה שלי בעגלה ופתאום זה נחת עליי, כמו אור: אני אצא לטיול הג'יפים שהבטחתי לאחי, ואקח איתי אחים שכולים נוספים". בן מלך גייס את החבר'ה שלו מטיולי הג'יפים – הם כולם הולכים איתו עד היום – ויזם את פרויקט "בשביל האחים" בתמיכת ארגון "משפחה אחת", שבמסגרתו יוצאות קבוצות של אחים או אחיות שכולים לטיול ג'יפים, הכל על חשבון המשפחה שלו. מאז חלפו 12 שנים והמסעות הפכו למרכז חייו.
"אני עובד בזה כל השנה", אומר בן מלך, מגייס משתתפים, מראיין, בונה מסלולים, מסדר מי יישב עם מי, מי יישן עם מי, כל פרט ופרט מתוכנן בדקדקנות, עד לרמת הפלייליסט שאשתו מיכל מרכיבה לפני כל מסע. השיר הראשון בפלייליסט הוא תמיד אותו השיר, "יוצא לאור" ("השביל הזה מתחיל כאן") של אהוד בנאי, השאר משתנים. "כל עוד יש נשימה באפי, ייצאו מסעות", הוא אומר. במהלך המסע הוא שולט בכל פרט קטן, מצליח להיות בו בזמן לחוץ ומרגיע. תמיד בשליטה, תמיד בהתפעמות.
בן מלך הוא מהאנשים הרגשנים ביותר שפגשתי בחיי. בכל פעם שהוא מדבר על אחד מאחיו, ("במסעות האלה אני מרגיש שהם איתי"), על משפחתו, על המסעות ("הר געש של אהבה, נתינה, הכלה"), נשנק גרונו ודמעות עולות בעיניו. הוא בוכה בפגישת ההכנה, בוכה בדברי היציאה למסע, בוכה כמעט בכל עצירה, ובוכה גם בשיחת הסיכום. הלב הגדול של אייל בן מלך תלוי על שרוולו, חשוף לרוח. בזכות אנשים כמוהו העולם ממשיך להסתובב.
בלי עלילות גבורה
אני נכנס לג'יפ של זיו גרינברג. יושבים שם, כמו בהתחלה של בדיחה לא מצחיקה, תל-אביבי, מתנחל ודרוזי. זיו, התל-אביבי, איבד את אחיו, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, מפקד גדוד 13 של חטיבת גולני, שנהרג בדצמבר 23' בעזה. אם השם נשמע לכם מוכר, זה גם בזכות גבורתו וגם בגלל הקשר המיוחד של המשפחה לשלמה ארצי. ממדוח חיראלדין מחורפיש שכל ב-2018 את אחיו סא"ל מחמוד חיראלדין ז"ל, שהיה כל כך תותח שאסור היה לפרסם את תמונתו עד יותר מארבע שנים לאחר מותו בפעולה שעליה קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. אדיר סימן טוב מצופים שבשומרון שכל את אחיו סרן אלעד סימן טוב ז"ל בלבנון לפני קצת פחות משנה. איתו נפל סמ"ר אלישיב איתן וידר ז"ל שאחותו, שירה, משתתפת גם היא במסע.
כל אחד מהם מספר בקול שקט על אחיו. לא עלילות גבורה, לא שלל קרבות. רק זיכרונות קטנים וסיפורים יומיומיים על האחים שכבר אין להם. חוטים בלתי נראים של שותפות גורל מחברים ביניהם. הם משוחחים על הקושי לגייס כספים להנצחה בעת הזאת. השוק רווי. חיראלדין רוצה להקים עמותה על שם אחיו שתעסוק בחינוך במגזר הדרוזי, גרינברג חושב על הדרכת טיולים באתרי מורשת קרב, ואדיר סימן טוב עזב את עבודתו והתמסר כולו להקמת פרויקט ההנצחה לאחיו: חווה טיפולית בשומרון לאנשים, משפחות וקהילות שעברו אובדן או טראומה. בנוסף, כל אחד מהם מרצה ומספר על אחיו במסגרות שונות. בכל פעם שרמת האינטימיות בג'יפ עוברת את הסף המותר בין גברים, פשוט חוזרים לדבר על מכוניות. זה מה שטוב בטיול ג'יפים – תמיד יש את הג'יפ להתעסק בו, תמיד אפשר לדבר על עבִירוּת, תמיד יש חלון להביט ממנו החוצה. אם זה לא היה טיול ג'יפים, מודה גרינברג, אלא יומיים של קבוצות וסדנאות, אין סיכוי שהוא היה מגיע. כך גם רבים מהאחרים. פשוט קבוצות תמיכה וטיפול זה עצוב – וטיול ג'יפים זה כיף.
"הג'יפים הם סוג של באפר", מאשרת רביד כהן חגי, אחת המטפלות שמלוות את המסע. "גם כתירוץ של חלק מהמשתתפים להגיע, אבל לא רק. הג'יפ נותן מרחב התמודדות בריא. הרי החיים הם לא ישיבה בחדר טיפולים – הם מה שקורה כל הזמן, הם מפגשים, התמודדויות. הג'יפים והנהגים בעיקר מייצגים את החיים עצמם. הם לא מתנהלים לפי פרוטוקול 'הכל יכול לקרות כל רגע'".
"מסעות כאלה", היא אומרת, "הם כמו חדר מראות. אתה משתקף בכל אחד ואחת מהאנשים שחולקים איתך את הגורל וזה, נתקל באותם הקשיים, השאלות, הכעסים. הרבה פעמים אנשים אומרים, 'מה אני צריך לשמוע צרות של אחרים. יש לי את שלי'. לוקח זמן להבין כמה זה מחזק. להבין שמחשבות שעוברות לך בראש, כולל הקשות ביותר, עוברות גם לאחרים. מנחם לא להרגיש לבד בעולם".
הוויסקי נשלף מהמחבוא
נחזור להיררכיית השכול שהוזכרה לעיל. למעשה, מדובר בהיררכיה כפולה. הראשונה מתייחסת לרמת האבל של הנותרים בחיים: הורים, ילדים, אלמנות, אחים וכך הלאה. ההיררכיה השנייה, שגם עליה לא נעים לדבר, היא היררכיית המוות עצמו: נהרג בפעולה מבצעית, נהרג בתאונה במהלך פעולה מבצעית, נהרג בתאונת אימונים, בתאונת דרכים מחוץ לבסיס, ממחלה, בהתאבדות. ההיררכיה הזאת אכזרית יותר, שהרי בסוף האובדן אותו אובדן.
בעיניי, אחת הגדוּלות של המסע הזה – בניגוד למסעות של עמותות אחרות – היא ביטול שתי ההיררכיות. במסע משתתפים אחיות ואחים שכולים מכל הסיבות שציינתי, ואין להבדלים האלה שום ביטוי. כולם שווים בפני השכול. אני פוגש את הודיה גרשון שאחיה מתן התאבד קצת אחרי צוק איתן, שם נחבלה נפשו. "אחי מת בהתאבדות", היא אומרת לי משפט מדהים. גרשון, גם היא מתנדבת בעמותה, היא אחד האנשים הכי שמחים וחיוביים שפגשתי, כור של אנרגיות טובות; את ורד לאו-שביט, שאחיה גיא לאו ז"ל שירת ביחידה מובחרת, ונהרג בשנת 2000 בתאונת דרכים מחרידה ליד צומת ביל"ו; את ליאורה זבולוני, שאחיה יוסף ז"ל התייבש באימון בשנת 1985, עוד לפני שנולדה. היא בת יחידה להוריה – ולא הבת היחידה היחידה במסע הזה. גורלם של אלה מורכב עוד יותר כמו שאפשר לדמיין.
בארוחת הערב ביום הראשון אומרת זבולוני לטמם משפט ששותל אותי במקום. בקבוקי וויסקי וערק שנשלפו מהמחבוא גרמו לשיחה לזרום ולזלוג למקומות מקאבריים משהו (אני לומד ביטוי חדש: שכול ואלכוהול). מה יכול לקרות בכמה שעות, שואל טמם, ועונה: אפשר לקבל כדור בראש. הם קיבלו את הכדור, עונה לו זבולוני, אנחנו חיים עם ההדף.
"החדשים האלה", היא אומרת לי בצד מאוחר יותר כשאני מחמיא לה על המשפט, "לא מבינים מה עומד ליפול עליהם. עכשיו כולם מתעסקים בהם ומתעניינים בהם. עוד מעט הכל ייעלם, ואז הם יקבלו את ההדף האמיתי".
אחות אחרת מדברת על ההנצחה, שהפכה במלחמה הזו מאישית ללאומית: "בכל פעם שאני מתקרבת לאחד מקירות הסטיקרים, אני מקווה לא לראות את הסטיקר של אחי כדי לא להיות עצובה. ואז אני עצובה מזה שלא ראיתי את הסטיקר של אחי".
בארוחת הצהריים אני יושב עם אלכס רוזנוולד, עורך דין בן 40 ממודיעין, וחגי בטאן, סטודנט לראיית חשבון בן 25 מיד רמב"ם. השניים נפגשו לפני כמה שנים כשעבדו יחד בתיווך, ונפשותיהם נקשרו זו בזו. "פשוט התחברנו", אומר בטאן. "זה כמו אחי הקטן", אומר רוזנוולד. החברות הייתה אמיצה דיה, אבל הגורל כמו דאג לחבר ביניהם בעוד דרך, כששני האחים שלהם – רס"ן מושיקו רוזנוולד ז"ל וסמ"ר נועם בטאן ז"ל – נפלו שניהם ברפיח בתוך חודשים ספורים (דצמבר ומאי 24' בהתאמה). הם החליטו לבוא לטיול ביחד. רוזנוולד, מ"פ במילואים, מצטיין הרמטכ"ל, הוא גבר זוויתי ומהודק שמסתכל קדימה ומתכנן להגיע רחוק. בטאן הוא כמו גרסה צעירה ונינוחה שלו. הם דומים בלי להיות דומים ונדמה שהם מבינים זה את זה כמעט בלי צורך לדבר. כמובן שניהם היו מוותרים על התענוג המפוקפק מאוד, אבל טוב שיש חבר שאפשר לעבור את זה איתו ביחד. אף אחד אחר לא יכול להבין מה עובר עליך. גם לא האחים הביולוגיים שלך.
זה אחד המפגשים היחידים שנכחתי בהם בחיי, שהמשתתפים מצליחים להגיע בו לרמות גבוהות מאוד של קרבה, שואבים כוחות זה מזה, ואז אומרים אחד לשני: הלוואי שלא היינו נפגשים אף פעם, הייתי נותנת הכל כדי לא לפגוש אף אחד מכם – ואין מי שנעלב.
בג'יפ של היאירים
באחת ההפסקות של היום השני, לקראת סוף המסלול, אני מדבר עם אלישבע מהרי, 36 מבאר אורה, שאיבדה את אחיה רס"ר (במיל') קאלקידן מהרי ז"ל במאי 24'. הוא נהרג מירי בשוגג של טנק לעבר המבנה שבו שהה ברצועת עזה. "זה קצר מדי", היא אומרת, "הייתי צריכה עוד יום. לא הספקתי להכיר את כולם. זה מסע מאוד משמעותי וטיפולי עבורי. בגלל שאני גרה ליד אילת, אני לא מגיעה להרבה פעילויות כאלה".
"זאת עבודה", היא אומרת. "לא פשוט לפגוש כל כך הרבה אחיות ואחים שכולים. מרגישה שאני צריכה לנוח. זה לא קל לראות כל היום את המוות מול הפנים. קשה להתמודד עם זה. אבל אני מאוד שמחה שבאתי".
מה לקחת איתך מהטיול הזה?
"בעיקר המון תקווה וכוח להמשך. אחרי שציינו שנה לאחי, הורדתי את התמונה הגדולה שלו שהייתה תלויה בבית. אחרי שנה שהייתי כולי בתוך האבל שהשפיע על כל המשפחה. רציתי להתאפס על עצמי, להמשיך הלאה – אי-אפשר לחיות תחת עננה של אבל בתוך הבית. זו הייתה שנה קשה מאוד עבורי. התפרקתי. הבנתי שחשוב לי להיות חזקה בשביל הילדים שלי והחלטתי למצוא לי את המקומות שבהם אוכל לפרוק. בשביל זה באתי. ביום-יום אני מנסה לשים את זה בצד, לא לתת לעצב להשתלט על החיים. והיה לי חשוב לבוא, לדבר את הכאב ולתת לו את המקום, ואיפה הכי טוב לבכות ולפרוק? בטבע. זה מאפשר.
"הרגשתי שהגעתי למקום בטוח שמאפשר להגיד את הכל, או פשוט לשתוק, ואף אחד לא ישפוט אותי, כולם יבינו. הכל מותר, הכל אפשר. הרגשתי בטוחה לבכות בלי סוף, לגעת במקומות הכואבים שאני מנסה להימנע מהם ביום-יום. זו הייתה תחושה מדהימה, לקבל כל כך הרבה תמיכה והבנה וכלים להתמודדות. יש לי בחיים מערכת תמיכה, אבל תמיכה כזו מאחים ואחיות כמוני היא מהסוג שאי-אפשר לקבל מאחרים. הרגשתי שמבינים אותי, שכולם שם בשבילי. יצאתי מחוזקת. זה נתן לי השראה ורצון לתת חזרה, להתנדב. זה מילא לי את המפרשים ברוח טובה.
"גם המפגש עם האחים השכולים הוותיקים היה משמעותי עבורי. אם אנחנו שקופים, הם הרבה יותר: בתקופה שלהם בכלל לא הייתה התייחסות, לא היה מקום לכאב שלהם, לא ראו אותם. הרגשתי שרק עכשיו הם קיבלו הזדמנות להיפתח. שמעתי שם סיפורים שגרמו לי להרגיש שאם הם הצליחו להמשיך הלאה – גם אני יכולה".
אני עובר לג'יפ של היאירים: יאיר רביב ויאיר קיט, זוג חברים שהגיעו יחד מירושלים, בני 40. האחד איש השקעות, השני עורך דין, ולשניהם זו פעם ראשונה בפעילות מהסוג הזה. אצל שניהם הכה המוות פעמיים. יאיר קיט שכל את שני אחיו הגדולים, ונותר לבדו עם הוריו. אחיו הבכור ישראל חיים נפטר ממחלה לפני כ-33 שנה ואחיו השני, אופיר ז"ל, נהרג ברצועת עזה ב-2001. אחיו של יאיר רביב, אריאל ז"ל, נפל באותה שנה בהפרש של כחודש. הוא נהרג מאש כוחותינו במהלך אימון. לפני כחודשיים נהרג בעזה אחיין שלו, סמ"ר נווה לשם ז"ל מגדוד 12 של גולני, והכל חזר אליו פתאום. "כל כך אהבתי את הילד הזה". הוא היה מי שהודיע להוריו, שכבר איבדו בן, שעכשיו הם איבדו גם נכד. "זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים", הוא מספר, "אבל לא יכולתי לסבול את המחשבה שקצין העיר יודיע להם שוב". כמו אחיות ואחים שכולים ותיקים רבים, גם הוא וחברו זוכרים את רגע ההודעה – שאז נמסרה רק להורים, כן? האחים נאלצו להבין מה קרה דרך הצרחות וההתעלפויות – כאחד הרגעים הנוראיים בחיים.
הוא חשש לבוא למסע, "החיים שלי טובים", אמר לי כשהשיירה התכנסה ליציאה, "בשביל מה לפתוח דלת לעצב?" אבל אשתו שלחה אותו והוא שיכנע את קיט להצטרף אליו. השניים מחזיקים בהתחלה פאסון כאילו כל עניין השכול והשיתוף והרגשות לא נוגע אליהם בכלל, הם לא צריכים טיפול, הכל פיקס, אנחנו פה רק בשביל הטיול, לא צריך לדבר על כלום, אבל מפה לשם, ובעזרת בקבוק ערק שהביאו איתם ואנחנו מחסלים תוך כדי ששגיא נוהג בג'יפ הרוביקון שעובר כל מכשול אבל משקשק את הנוסעים משהו טוב, נסדק הפאסון והם נפתחים. אם מוות אחד הוא מהלומה אדירה שיכולה להכריע משפחה, אז משניים קשה עד מאוד להתאושש, גם יותר מ-20 שנה אחר כך. אני שומע סיפורים שוברי לב שאי-אפשר לחזור עליהם. בסוף המסע הם נראים אחרת.
קשה שלא להבחין בהבדלים בין השכול החדש, של חרבות ברזל, לשכול הוותיק יותר. האובדן אותו אובדן והכאב אותו כאב, כמובן, אבל הזמנים השתנו עד מאוד, זו לא אותה המדינה, כמו ששר שלמה ארצי. פעם, אומרים פה, היית סוגר את האבל בכספת וזורק את המפתח. לא עוד. היום מדברים על זה. רמות השיתוף והחשיפה, הפתיחות לקבלת טיפול והיכולת לתבוע מקום חדש בהיררכיות השכול וכמובן השינויים בדפוסי ההנצחה של הדור הצעיר – לא דומים בכלום לחוויה של האחיות והאחים השכולים הוותיקים. חלקם עדיין חשדניים, אבל רובם – להתרשמותי לפחות – מגלים את השחרור שיש בלפתוח את הכספת ולדבר על מה שיש בפנים.
***
המסע שהתחיל ברביעי בבוקר בכתף שאול שבגלבוע מסתיים בשישי בצהריים על גדות הכנרת בפגישת סיכום של כל המשתתפים. סוף המסע? אולי בשבילי. עבור הנוכחים אלה רק יומיים וחצי מתוך מסע שנמשך חיים שלמים.
