אחרי שמונה בקיץ האחרון ליו"ר הוועדה המקצועית של איגוד השופטים, ביקש זיו אדלר מאנשי המשרוקית שתחת פיקודו להשתדל להימנע ככל האפשר מהסתמכות על מערכת ה-VAR. כשופט המסך הבכיר ביותר בשנים האחרונות, הוא ידע שריצה חוזרת ונשנית לאמצעי העזר האלקטרוני עוצרת את שטף המשחק ויוצרת הפסקות ארוכות, שמייאשות את השחקנים והצופים ביציעים ובבית. נאה דורש - קשה לקיים, כפי שהוכיח המחזור האחרון בליגת העל.
מקבץ האירועים עם כל כך הרבה פניות ל-VAR הוא נדיר, כמו שקשה למצוא הרבה משחקים עם שלושה פנדלים, אבל הוא מעיד על התופעה שקיימת לא רק אצלנו אלא בכל רחבי העולם. האם השופטים איבדו את החדות בגלל שהם יודעים שיש מי שיתקן אותם? אולי הם כבר לא סומכים על מראה עיניהם ברגע האמת ומחכים לזוויות צפייה נוספות שתספק להם מערכת ה-VAR? ואולי כדאי לשלוח מדי פעם את שופטי ליגת העל לנהל משחקים בלאומית, שם השיפוט הוא הקשה ביותר כי אין VAR ומצד שני כל המשחקים מועברים בשידור ישיר בטלוויזיה והטעויות חשופות לעין כל בלי אפשרות לתקן. כמו קורס לנהיגה מונעת, זה יכול להיות רענון לשופטי ליגת העל איך להתנהל בלי גיבוי מהמסכים.
בסופו של דבר, אחרי כל ההתערבויות, מתקבלות בדרך כלל החלטות השיפוט הנכונות, אבל הצדק לא צריך רק להיעשות אלא גם להיראות - וזה לא נראה טוב. למרות הירידה המשמעותית במספר הטעויות, הטענות על השופטים לא פחתו ואולי רק גדלו, כי יש עכשיו יותר אנשים להאשים.
ומשפט על הטענות לחוסר האחידות בשיפוט: אי-אפשר לאחד את השריקות, כי לא כל האירועים אחידים. למשל, לא לכל תפיסות החולצה ברחבה יש אותה השפעה - ולכן אי-אפשר לדרוש אחידות מלאה.
