כל השנה, כל החיים, אנחנו מחפשים שמישהו ישמע אותנו, הנשמה צועקת שמע קולי, רוצה להתחבר, מחפשת לב פתוח שיקשיב.
אז היא מרימה טלפון לאמא, כותבת תגובה על איזה פוסט, יוצאת לפגוש חברים, הולכת להפגנה, נכנסת לוועד הכיתה של הילדים, מתחילה ויכוח פוליטי עם חבר מהעבודה, צועקת, כועסת, שותקת, נעלבת. מחפשת להביע את עצמה, אבל איכשהו זה אף פעם לא מספיק לה. היא אף פעם לא שבעה.
ואולי זה בגלל שאנחנו נותנים לה לדבר בכיוון הלא נכון. כל הזמן החוצה, לא פנימה. מחזיקים בצורך לומר משהו, בלי לשאול אותה מה היא באמת רוצה לומר.
אבל יש יום אחד בשנה שהכל משתנה. יום אחד שבו המבט מפסיק להיות החוצה – אלא פנימה.
יום הכיפורים. הכל מסביב עוצר. שקט, קדוש. כמה מקום יש פתאום.
אנחנו לא מגרים את הנשמה עם תאוות העולם הזה, לא מסיחים את דעתה, לא פוגשים אף אחד, פורשים מהעולם, אנחנו מעבר לו, בקודש הקודשים, במקור כל הנשמות, הטוב האינסופי, עכשיו זה רק היא ואני וה'. יש לה מקום לדבר, ולי יש מקום להקשיב.
פעם קראתי שהתפילה היא לא כדי שה' יוכל לשמוע, הרי הוא כבר יודע הכל. התפילה היא כדי לתת לנו מקום לדבר. אז הנה, עכשיו אחרי שנה שהנשמה שלי צועקת שמע קולי, דברי סוף-סוף, מה את רוצה להגיד?
