בלילה, לפני השינה, אבא מספר לי על כרונוס שאכל את הילדים שלו. והראש שלו נוצץ בחושך. והגוף שלו צל. אני לא בטוח שהאיש הזה הוא אבא, אבל אני מפחד לשאול, ואומר לו לילה טוב. הצל יוצא מהחדר ורק הנצנצים שלו נשארים מאחור. אני עוצם את העיניים ומכבה את העולם. ובדיוק באותו רגע יש אזעקה. אבא או איש כמו אבא כבר יצא מהחדר. קירקה מייללת בצווחות. אני מדליק את האור וסופר בלב עד אלף. אין לי סיבה לפחד. הבית הגדול נבנה כדי להגן עליי. אני חוד החנית, אני העתיד, כל מה שארצה, כל מה שאבחר. כשהשקט חוזר אני חושב מחשבה שמחה כדי שאבא לא ייכנס לי לחלום ויאכל אותי.
אני לא מצליח לזכור מה כתוב בנבואה של אמא שלהם. אבל הילדים של כרונוס ממלאים לי את המחשבות. אני לועס אותם בלי לרצות. יש להם טעם של דג. קירקה אוהבת דגים. אבל הילדים נמצאים במחשבות ואי-אפשר להוציא אותם משם. אני מכניס את האצבע עמוק לגרון ומוציא את השאריות. קירקה מלקקת את הרצפה ומנקה אותה עד שלא רואים פירור.
כל דבר אני מספר לקירקה. זה התפקיד שלה במלחמת הכוכבים. להקשיב. חבל שהיא לא יודעת לדבר. או אפילו רק לחייך. אבא אומר: "היללות שלה יסגירו אותך יום אחד". יסגירו זה שיגלו אותי. שיידעו באיזה כוכב אני נמצא. "תיזהר שהיא לא תהפוך אותך לחזיר". בינתיים זה סוד שרק קירקה יודעת. אבא לא אוהב חתולים. אבל כלב צריך להוציא לטיול וזה לא אפשרי. בחוץ מחכות לי סכנות.
החדר שלי נמצא מתחת לאדמה, באמצע הבית, באמצע הרחוב, באמצע העיר. והוא מוקף חומת ביטחון. למעלה בשמיים טסים עורבים. אין יום שקירקה לא בורחת. אני מזכיר לה מה קרה לאוגר. אבא לא רוצה שהמחזה הזה יחזור על עצמו. אבל ברגליים שלה יש בריחה. מחזה זה כמו הצגה. אמא אוהבת לעשות הצגות. ובגלל זה הגיעו בנאים ובנו חומה לגובה ולעומק. שאבא לא יראה את הפרצוף שלה. כל אחד מוגן בבית שלו. בית זה כמו מבצר. ויש לנו שומרים. אתמול הם ירו בטעות בשליח של המעדנייה. אבא קורא לאמא נפש יפה. אפשר להתבלבל.
מעבר לחומה מכסחים את הדשא. אפשר לשמוע את רעש המנוע. אבל הדשא ממשיך לצמוח. זה דשא מהשטן. דשא מהגיהינום. דשא כזה אפשר לכסח רק מהאוויר. ורק הטובים יכולים. אבא שייך לטובים. יש לו מטוס ריסוס. והוא יודע לנצח מטרה חכמה. כשהוא חוזר מטיסה הוא מחזיר לי את השקט לאוזניים. המלחמה תיגמר בקרוב. "כפסע", הוא אומר. פסע זה פסיעה קטנה. פסיעה היא כמו צעד. כבר שלוש שנים לא הלכתי לבית הספר.
אתמול אבא שוב סיפר לי את הסיפור על הילד מכוכב השממה. ילד שאבא שלו היה מלך ואמא שלו הייתה מלכה והוא היה הנסיך הקטן שלהם. ועכשיו הם מתים. במלחמת הכוכבים לכל אחד יש את התפקיד שלו. המלך והמלכה היו המפלצות. והם קיבלו את מה שמגיע להם. זה סיפור שמקלקל את החלומות. אבל אני לא צריך להעסיק את המוח שלי במפלצות האלה. אבא הציל את הילד. זה מה שחשוב. אין ילדים מתים בכוכב השממה. וגם לא נסיכים. אני יכול לישון בשקט. זה רק סיפור, אני אומר ללב ומרגיע אותו. לילד לא היה מזל כמו שיש לי. אבל אבא המשיך. פעם אחת הוא נפל מהשמיים ופגש את הילד הקטן. ילד שהוא נסיך. הילד אמר, 'צייר לי כבשה'. ואבא צייר לו גם כבשה וגם זאב. והזאב חיבק את הכבשה. זה היה בזמנים אחרים. כשהיה עם מי לדבר. "הסיפור הזה כבר לא רלוונטי", הוא אמר. אני רוצה לדעת מה זה רלוונטי.
פעם גם הייתה לי אמא. אמא ואבא, ואח קטן בדרך. או אחות. עכשיו יש לי רק אבא. החזק מנצח. שכולם יידעו שלא מתעסקים איתנו. אמא לא הבינה. לא משנה כמה פעמים הסבירו לה. "אין לזה שום קשר לכבוד", היא אמרה. "מה אתם עושים?" לאמא אכפת מכל העולם. רק לא מאבא וממני. בגלל זה האח הקטן שלי, או האחות, לא הגיע. הוא נתקע בדרך. דרך הילדים התקועים. ילדים שאמא שלהם אוהבת ילדים של אחרים. זאת אומרת אמא שלי. אמא מרחמת על ילדים שיכולים להרוג אותי.
אני לא תקוע. יש לי מטרה. אבא מאמין בי. אני צריך להבין. אמא היא אויב. אויב של עצמה. אבא מזהה אויב בקלות. אויב הוא מטרה. אבא מערב רק את מי שצריך. לא כולם מבינים את זה. כל כך הרבה אנשים בעולם לא מבינים מילים פשוטות. בגלל זה קורים אסונות. בגלל הטיפשות. אני לא טיפש.
בלב הפועם — ככה אומרים — בלב של הבית, יש חדר מלחמה. כל המלחמה מתנהלת בלב הזה. אין לילדים מה לחפש שם, וגם לא לחתולות. זה חדר הגנרלים. אבא שלי הוא מלך השמיים, ויש לו ברק ביד. פעם ראיתי גם את החנית של ארס ואת הזרוע הארוכה שלנו בכניסה לבית. אנחנו מוגנים.
החדר שלי נמצא בקומת המרתף. החלונות המשוריינים צמודים לתקרה ובקושי אפשר לראות מה קורה בחוץ. אפשר לשמוע. לפעמים העולם ששומעים מפחיד יותר מהעולם שרואים. הכל לטובתי. יש ילדים שאין להם בכלל בית. ואין להם אזעקות שיזהירו אותם. הפצצות נופלות להם ישר על הראש. אני מוגן. אין לי סיבה לפחד. כדי לפחד צריך סיבה. אני חושב על סיבה. כי אני מפחד גם בלי סיבה.
× × ×
לפני שהמלחמה התחילה, נסענו ליוון, לכבוד יום ההולדת שלי. אין מקום רחוק מדי. עלינו לאולימפוס. טיפסנו עד הפסגה, אבל ההר היה ריק. האלים היו בחופשה. ולא ראינו זכר לארמון. או סימן חיים. אמא אמרה שצריך להפעיל את הדמיון. והתחיל ריב בגלל מלך שהקריב את הבת שלו, להקריב זה להרוג. אמא אמרה שזה מה שאבא מתכנן לעשות איתי. ואחרי זה היא ירדה מהפסים. וזה היה הסוף שלה. זה ביטוי. נגיד שיש תאונה, אז הרכבת יורדת מהפסים וכולם מתים. אבל לא באמת. לא רציתי שאבא יקריב אותי. והדמעות כבר היו מוכנות לצאת. אבא אמר, "תפסיקי למלא את הראש של הילד בשטויות". הילד זה אני. "את מביישת אותי", הוא אמר. "תיקחי את הרעיונות שלך למקום אחר".
ופתאום הוא נחת עליה, כמו זבוב על צלחת והכל התפוצץ מסביב. אבנים התגלגלו, רוחות שרקו, ועשן עלה מההר, ובעיניים שלי הסתובבו עיגולים שחורים. אבא אמר שהוא עושה לה טובה, והפך אותה לאבן. יותר אמא לא תטריד אותי. באותו רגע ידעתי, אבא הוא מדוזה. מדוזה מעופפת. כל מי שמרים את הראש לשמיים נהפך לאבן.
כשהרעש הפסיק, והעשן התפזר, ראיתי את אמא מטפסת בשביל וקוטפת פרחים. ואת אבא מדבר בטלפון. "בוא אליי", היא אמרה. "יש כאן מעיין", שזה מין בריכה קטנה, ואפשר להתרחץ. ראינו הרבה נימפות מתרחצות, והן נופפו לנו לשלום, ואמרו "ילד, ילד, תיכנס למים". ואמא צחקה, וכבר הוציאה בגד ים מהתיק. אבל בדיוק אבא הצטרף אלינו. הוא נראה לא מרוצה ואמר שצריך לחזור הביתה. עוד מעט תתחיל מלחמת הכוכבים. וזה היה הסוף של האולימפוס. אבל ההתחלה של כל הסיפורים.
שוב הגיע לילה ואבא ירד למרתף עם כוס חלב ועוגיות בצורת מטוס ריסוס. ידעתי שאמא לא נהפכה לאבן. הקסם לא הצליח. אבל מה התפקיד שלה לא ידעתי. וגם לא איפה היא נמצאת. גם אבא לא ידע. "היא תחזור אלינו כשהיא תירגע", הוא אמר. "ותפסיק לבכות כמו ילדה קטנה". אחר כך הוא הרשה לי לראות קצת טלוויזיה עד שהשינה תיקח אותי.
קירקה תחזיר אותה, חשבתי. ברגע המתאים. בינתיים אסור לדבר עליה. רק לרחם. ואני מרחם. אין לה בית, אמרתי לו. ראיתי בטלוויזיה. היא הולכת יחפה ברחובות, ואוכלת מהרצפה. שקים כבדים נפלו לה על הבית והחריבו אותו. "ראית את האויב", אבא אמר. "חלמת חלום". לפני שהוא יצא מהחדר הוא שאל איפה קירקה. ידעתי שהיא שוב ברחה ושאני יכול לקבל עונש בגלל זה. ופתאום יצאה יללה מהפה שלי, ואבא חייך ואמר לילה טוב לשנינו. כולם יודעים שקירקה קוסמת. גם אבא.
בערוץ הילדים שידרו את הסרט על הילדים שההורים שלהם נעלמו. והחיילים, הגיבורים שלנו, לקחו אותם למקום בטוח. הקריין אמר שהם עברו דרך מסדרון מיוחד. אבל זה היה סתם שביל שלא נגמר, בלי תקרה אפילו, והם עברו אותו כמו גדולים בלי בכי. בסוף חיכתה להם הפתעה — מחנה קיץ. ים כחול עם אוהלים ואבטיח קר.
בבוקר שאלתי את אבא איפה אמא שלהם, איפה אבא שלהם. "הם כבר לא צריכים אותם", הוא אמר. המסדרון הפך אותם מילדים למבוגרים. חלק מהילדים אפילו נהפכו לזקנים, ובגלל זה הם מתו בדרך. ואבא, כמו מלאך, השקיף עליהם מלמעלה והתיז עליהם רענון. לא כולם שרדו. שרדו זה נשארו בחיים, אבל גם אין מקום לכולם. ככה שהסוף היה טוב. הצדק מנצח. אבא אמר שלא צריך לבכות עליהם. גם הוא ימות כשהוא יהיה זקן וגם אני, ואמא וקירקה. "אנחנו ממקדים את המאמץ במה שגורם לנזק מרבי", הוא אמר. אבל לא הבנתי.
פעם ראיתי בטלוויזיה שבעה ילדים מגולגלים כמו מגילות לבנות. אלה היו ילדים מתים. כל כך הרבה ילדים נהרגים במלחמה הזאת. בטלוויזיה אמרו שמתחילת המלחמה נהרגו 28 ילדים. אבא משקר. יש ילדים מתים בכוכב השממה.
כשאגדל אבנה מסדרון הפוך. מצד אחד ייכנסו זקנים ומצד שני ייצאו ילדים. בשביל זה אני צריך להצטיין בחשבון ובמחשבים. אני הראשון בכיתה. צפוי לי עתיד מזהיר. חבל שאני תמים כל כך, אבא אומר. הכל בגלל אמא שלי. יצאתי לא מתאים למערכת. בעולם שלנו הטובים מנצחים. אני ילד טוב אבל אני לא יודע לנצח, וגם לא להרביץ או להפחיד.
במרחק שומעים בום ועוד בום. אנחנו לא קשורים לזה. מעבר לחומה יש קן צרעות. כולם יודעים. הגנן מטפל בזה. המנקה מטפלת בזה. אבא מטפל בזה. אין סיבה לדאגה. "יש רעשים גרועים יותר", אבא אומר. "כן, גרועים יותר", אני אומר. אני כבר לא ילד. בכל יום אני נהיה גדול יותר פי מאה. אתמול שאלתי את אבא אם אחרי המלחמה הוא יסכים שקירקה תחזיר את אמא עם הקסמים שלה. והוא אמר, "נחיה ונראה". אבל איפה היא עכשיו לא רצה לגלות.
עברו הרבה ימים וכלום לא השתנה. אמא המשיכה עם הפרצופים שלה, ועשתה הכל נגד אבא. בסוף לא הייתה ברירה והייתי צריך להרוג את קירקה. ככה זה במלחמות. אין חפים מפשע. חפים זה נקיים. וקירקה דווקא הייתה חתולה נקייה מאוד. אבל אבא אמר שיש נוהל בריחה. ואמר, "כל הכבוד". שכבתי ליד הגוף שלה שהיה קשה כמו עץ ולא הזלגתי דמעה אחת. אני מפחיד. אבא אמר, "כשתגדל תהיה טייס ריסוס. תחזיר את הכבוד למשפחה שלנו".
