אני לא הייתי שם, בעוטף עזה, ב-7 באוקטובר ולא ראיתי את מה שקרה. וגם עכשיו אני לא שם — לא מתחבאת בבית הרוס, לא שומעת את היריות בממ"דים ולא את הצעקות. גם לא את האמא שקוראת: "יסמין, רוצי הביתה, מחבלים!" וגם לא את האמא שאומרת לבנות שלה: "תשכבו עם הפנים לרצפה, עם הפנים אחת לשנייה", ואת הנשימות הקטועות שלהן ואחר כך את החרחורים ואותה כשהיא אומרת, "אחרי זה כבר לא הייתה לי... לא הייתה לי..." והמשפט נקטע.
לא הייתי שם, ובכל זאת אני לא מצליחה לעזוב את היום ההוא ואת המקום ההוא:
האבא שלא קיבל שביב מידע, "לא מהמשטרה, לא מבית חולים, לא משום דבר". שתי הבנות שלו שם והוא עוצם את העיניים ולא יודע איפה הן, "או שאונסים אותן בעזה או שהן זרוקות באיזו תעלה, והן במרחק חצי שעה ממני ואני לא יכול לעשות כלום".
ואותה האמא שממשיכה להאמין, מסרבת לוותר ולא מבינה איך זה שבתה כבר איננה: "אני ידעתי שהיא תשרוד", היא אומרת, "אני מכירה אותה. כתבתי לה כמה פעמים: 'אני סומכת עלייך'. ובאמת סמכתי".
וגם אביגיל בת השלוש לא עוזבת. היא הייתה על זרועות אביה כשנרצח, הצליחה להיחלץ ולברוח אל השכנים מגואלת בדמו, ושם נחטפה, כך שהיא לא הייתה שם כשאחיה סיפרו לחיילים: "ירו באבא, ירו באמא, ירו באביגיל". רק אחר כך חזרה לבית הריק.
× × ×
אני לא הייתי שם, לא שמעתי את הקולות, אבל הקולות לא עוזבים. הם חוזרים ובאים, גרים איתי כאן, עכשיו, ממלאים את הבית. הקול של הילדה שהתחננה: "תעזבו אותי, מחר יש לי בית ספר", הפיצוצים, הצעקות: "אללה אכבר", והקול של רוני: "אנחנו עדיין כאן, יש מחבלים מהבוקר, אי-אפשר לצאת", וההודעות הטיפשיות שלי: "אתם עדיין בפנים? למה עוד לא פינו אתכם? למה אתם אחרונים?" ועל זה היא נותנת לי תשובה מנחמת, כאילו אני שם בממ"ד ולא הם: "זה עוד מעט ייגמר".
וגם עכשיו כמעט שנתיים אחרי שכבר יצאה מהממ"ד אני איתה, לא יכולה לעזוב אותה ולא יכולה גם לעזור לה, "אני רוצה לצרוח, רוצה לשבור, לנפץ, להרוס".
היא כותבת לי, "רוצה לדפוק את הראש בקיר עד שמשהו מכל זה יקבל אפילו פסיק של היגיון, עד שיופיע שבריר של נחמה. אבל אין נחמה. אין מחילה. אין הצדקה. אין חיים. אין אור. אין יופי... אין דרך יציאה, אין פתחי מילוט. אין אוויר. כל יום מחדש וכבר נהיה בלתי אפשרי לנסות להתאושש".
ואני עדיין שם, עם רוני, עם אביגיל, עם אמא של יסמין וגם עם שי-לי עטרי, שמצטרפת אלינו מתוך הספר 'יום אחד באוקטובר'. בעלה יצא לראות מאיפה באות היריות והיא נשארה לבד עם הילדה שלהם אחרי שלא הצליחה לעצור אותו, וזה מה שהיא מספרת: "התעוררתי, רצתי לממ"ד, יהב כבר היה שם, אחר כך התחילו להגיע הודעות, פתאום יריות, קולות, צוחקים, 'תעל, תעל', אנחנו שותקים, מתחילים לדבר בשפת הסימנים. ואז פתחו את החלון, המחבל היה כבר בחדר... יהב הסתכל עליי במבט פרידה קצר. אם הייתי יכולה לתאר במילים מה היה במבט זה היה: 'סליחה מאמי..' זה הדבר האחרון שאני זוכרת. הוא הקריב את החיים שלו כדי שאנחנו נוכל לברוח ובשבילי הוא עדיין מחזיק את הדלת, הוא יחזיק את הדלת כל החיים, ההסכם בינינו היה – אתה מחזיק את הדלת כדי שהמחבלים לא ייכנסו, אני עם הילדה... אני עומדת בהסכם הזה וזה משאיר אותי בחיים".
× × ×
ועכשיו זה כבר לא שם, לא בעוטף, לא ב-7 באוקטובר, לא בכפר עזה ולא בניר עוז. עכשיו זה כאן. בכל מקום. מתפשט. מקיף אותי מכל הצדדים. אגם גולדשטיין כשהסוהר אומר לה, "לכי תשטפי את עצמך בכיור" ונכנס אחריה למקלחת, נועה ארגמני והמכות שהיא סופגת מקתות הרובים, הכוויות בכל הגוף והידיעה: "כל לילה — לילה אחרון בחיי", וגם אוהד בן עמי שמקשיב לאיש חמאס שמורה לו לבחור את שלושת האנשים שהוא יהרוג ואת שלושת האנשים שהוא רק יירה להם בברך ואומר גם, "תנשום היום, אלה הנשימות האחרונות שלך, מחר תמות".
וזה מצטרף לחמש המילים של מתן צנגאונקר "נתראה בקרוב. אני מתגעגע אליכם", ולמילים של אמא שלו: "שורף לי, שורף לי הלב מרוב געגוע, כשאני מתהפכת במיטה שלי בלילות אני מביטה לך בתוך העיניים וכואב לי".
כל זה כאן, בהווה, מסרב לעזוב, מסרב להפוך לזיכרון של מה שהיה. וכבר מעכיר גם את העתיד, עם כל מה שעלול לקרות כל רגע, ואז כבר אי-אפשר יהיה לא להיות שם וגם אי-אפשר יהיה לא להיות כאן. אז זה כבר יהיה בכל מקום.
